אירוס (לא הפרח, המקום).

אתמול גונבה לאזני שמועה על הקמתו של ישוב חדש ליד עיר הולדתי נס ציונה, בשם "אירוס". הישוב עומד להיבנות על גבולה של שמורת טבע מוכרזת ועל אזור החיץ הטבעי היחיד שנותר בין גוש ראשון לציון-חולון ובין גוש נס ציונה-יבנה-מה שזה לא אומר בכלל. כמובן שהמילה חיץ היא קצת בדיחה בהקשר העירוני הזה, שכן כבר שנים שכל אזור גוש דן-השפלה המערבית הופך בהדרגה לצבר אפרורי ומצחין של בניה מכוערת וסרת טעם. בתכל'ס, הישוב יבנה על רכס גבעות הכורכר, שהוא אזור שנחשב נכס יקר ערך, הן מבחינה אקולוגית ("ריאה ירוקה", בית גידול יחיד של אירוס הארגמן חוץ מאזור שמורת פולג בנתניה), והן מבחינה תיירותית (החברה להגנת הטבע מעריכה שהפיכת הגבעות לגן לאומי תמשוך לאזור מאות אלפי מבקרים בשנה). ההחלטה לבנות את הישוב התקבלה כבר לפני עשרים שנה, אך מאז נוספו לו באופן מסתורי כמה וכמה שטחים ואישורי בנייה. אני מניחה שאין משהו משתלם יותר היום ליזם מאשר לבנות ישוב ברמה גבוהה באזור "ירוק" שמציע את כל הנוחות של אזור המרכז אבל לא קרוב יותר מדי לתל אביב. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מאשימה את היזמים בכלל. הם עושים את התפקיד שלהם בצורה הכי טובה שיש. זה אנחנו שלא עושים כלום.

מיד כששמעתי על העניין נזכרתי בכמה דברים שכתבתי לא מזמן בנוגע לגבעות, לפני ששמעתי על כל הסיפור. הנה:

מול הבית של ההורים שלי אפשר לראות את הגבעות של נס ציונה. זהו אזור שחלקו מוגדר כשמורת טבע. אני לא יודעת בדיוק איזה חלק מהגבעות עומד בפני השמדה בקרוב ואיזה לא. אני לא אוהבת את הגבעות. אני גם לא שונאת אותן. אין לי קשר רגשי אליהן. את האהבה מחליפה חרדה מתונה אך תמידית שמא מחר לא אוכל לראות אותן מחלון הבית. מחר הגבעות יוסתרו על ידי בניין חדש וגבוה, אני יודעת את זה.

הבניין שבו גרים הורי נבנה על פרדס לפני כמה שנים. הפרדס נשתל על אזור פראי לפני כמה עשרות שנים. פעם היינו הולכים לפרדס הזה, שכבר היה נטוש אז, אחרי בית ספר, מוצאים גומחה בשיחי הפרא שגדלו בין העצים ומחליטים לגדל שם חיות במצוקה, כלבים וחתולים שאין להם בית. נפרוש שמיכה, נשים כמה קערות אוכל וכך יהיה לחיות המסכנות מקום משלהן, וגם לנו יהיה מקום. זה היה רחוק, מסתורי, המקום הזה. שם נכפר על עוולות העיר, עוולות ההורים שלנו שעסוקים בעבודה כל היום ואין להם זמן לטפל בחתולים ובכלבים שחיים ברחוב. כל יום יגיע לשם מישהו אחר מאיתנו, מהחבורה, וישים אוכל ומים. רקמנו תכנית מדוקדקת וחשבנו על כל הבעיות שעלולות לצוץ, וכמובן שזה החזיק בדיוק יומיים…

את הגבעות שנותרו אני לא מסוגלת לאהוב. לא אקום להיאבק עליהן, ולא אצא לטייל בהן. אני חשה למולן כפי שחש אדם הרואה חתול צולע ברחוב. מסיט את מבטו או חושב על כך לדקה קלה ומחליט שנושא זה מכאיב ועל כן לא יחשוב עליו יותר מדי.

אני חושבת שהסיבה לכך היא שכאשר יש לך ביטחון בקיומו של דבר מה, אתה מרשה לעצמך לאהוב אותו, להיקשר אליו. כאשר אינך יודע אם דבר זה יהיה מחר או שמא יעלם, אינך מסוגל לפתח כלפיו רגש. גורלן של הגבעות נתון בידיהן עלומות השם של "מפתחים", "קבלנים", "עיריות" ועוד כהנה וכהנה גופים שאני לא מרגישה שהם מחזיקים באותם אינטרסים כמוני ואינם חיים את סביבתם כמוני וכמו שאר התושבים במקום.

בקיצור, זה מה שכתבתי אז. אבל היום אני קצת יותר מעוצבנת ממה שחשבתי שאהיה.