טוב, נו, אז ה"צרפתים" משתלטים על מרכזי הערים הגדולות וקונים בהם דירות לצורך השקעה. "צרפתים" – שם קוד לצרפתים, אמריקאים, בריטים, איטלקים, משקיעים בכלל ושאר ירקות עשירים (בסיבים).
עניין הצרפתים הוא מקרה בוחן מעניין לדמוקרטיה בישראל. הוא מאלץ אותנו לשאול את עצמנו מספר שאלות מפתח: מה אנחנו בעצם רוצים? מה זה כסף? מה זה עיר? מה זה בית? למי כל זה שייך? מה הדבר הנכון לעשות עכשיו? יש שתי דרכים מרכזיות שאפשר לגשת דרכן לנושא.
הראשונה אומרת בפשטות: אנחנו פועלים לפי עקרונות של שוק חופשי. אם יש ביקוש – כלומר אם הצרפתי מוכן לשלם מליון דולר לדירה מעופשת במרכז ירושלים רק כדי שיוכל לומר שיש לו דירה במרכז ירושלים, או לדירה באשדוד רק כדי שיוכל לבוא ליומיים בשנה ולראות את הים מהחלון, מה אכפת לנו. הוא לא זה שעושה לנו צרות בארצנו הצחיחה ומוקפת האויבים. הוא רק נועל את הבית, חוזר לצרפת, ומשאיר אותנו כאן עם הדולרים. בעצם, אין סיבה לכעוס על הצרפתי. הוא עושה את הדבר הטבעי והמתבקש מהמצב. לכסף שלו אין ריח, וכל עוד אין לנו נזק של ממש מהמצב, מה טוב.
דרך אחרת לגשת לנושא היא להתעלם לרגע מ"חוקי הטבע" כביכול, ולחשוב מחשבה אחת בלבד: מה אנחנו רוצים. אולי כבר שכחנו, אבל הכסף של הצרפתי הוא לא המטרה, אלא האמצעי. אבל אמצעי לשם מה? מה צריך להיות אכפת לי כתושבת עיר, בלי קשר לאם אני בעלת דירה, משכירת דירה, או מחפשת לקנות דירה, שהצרפתים קונים?
לדעתי, כל תושב של עיר או אפילו סתם אזרח במדינה צריך להיות מוטרד מקיומה של דירה ריקה באמצע עיר חיה. ערים ועיריות קיימים על מנת לאפשר לנו לחיות יחד במקום מסויים ולהפיק מכך את מירב התועלת. התועלת העירונית היא הן כלכלית, הן תרבותית והן חברתית. אבל דירה ריקה לא משתתפת בחיי העיר. הצרפתי לא מתהלך ברחובותיה, לא מתעצבן ממנה ולא אוהב אותה, לא משתתף בחיים הפוליטיים או בחיי התרבות שלה. הוא לא שם. לכן, דירה ריקה באמצע עיר היא חור בעצם המהות של העיר, והעובדה שהיא בבעלות של מישהו ואינה מיועדת כלל למגורים, אפילו לא להשכרה, הופכת את המצב לגרוע אף יותר. מי שמאפשר, ואפילו מעודד, דירות ריקות באמצע עיר שכח לשם מה נתכנסנו כאן מלכתחילה. התוצאה של מצב כזה יכולה להיות הרסנית לטווח ארוך. לדוגמא, קחו את שכונת ימין משה בירושלים שהפכה ממש לעיירת רפאים. אמנם נותרה בה אסתטיקה חיצונית, אך מבחינת העיר ירושלים עצמה – חסרת ערך.
טוב ויפה, חברים, החלטנו מה אנחנו רוצים. עכשיו, מה הקשר לדמוקרטיה? פה בדיוק מתחילה הבעיה. האם שקלנו, אנחנו שמהווים את הרוב, לצאת לרחובות תל אביב ולהפגין נגד המצב הזה, שפוגע לנו בכיס ובחיי היומיום? לא. הסיבה שלא העלנו זאת בדעתנו היא שנדמה לנו שזהו מצב בלתי נמנע, המצב הטבעי, המתחייב, ובנוסף לכל זה, מצב שמועיל כנראה לכמה אנשים חזקים במיוחד. ועל כן אין כלל הגיון וטעם למחות נגד התופעה הנדל"נית המשבשת את סדר יומנו ואת מרקם עירנו. גרוע מכך, ייתכן שאנחנו מרגישים שאנחנו משרתים איזו סולידאריות לאומית בזה שנשב בשקט. כל זה, כי "בישראל שנת 2007 ", כמו שאוהבים להגיד, המחאה מתה. אין מחאה ציבורית, אמיתית, נגד שום דבר משמעותי. זה מה זה פשוט להגיד "די לאלימות", אבל קצת יותר מורכב להפגין נגד עליית מחירי הדירות, לא? זה כבר נראה לנו לא לגיטימי – וזה סימן לדמוקרטיה חלשה.
האמת העגומה היא שנדמה לנו שיש דברים שהם מחוץ לטווח הדמוקרטיה, שהמדינה אינה שולטת בהם, אבל זה לא נכון. המדינה יכולה גם יכולה לעזור לנו בעניין. קחו למשל את מוסד ה-CPA: בשנות החמישים החקלאות האירופית הייתה בסכנה בשל תחרות אינטנסיבית עם תוצרת זולה יותר מחו"ל. מחאת החקלאים גרמה לממשלות רבות להקים מחסומי יבוא ולסבסד את התוצרת המקומית. מאז ההסכמים האלה משרתים גם מטרות אחרות, למשל לעודד חקלאות אקולוגית. ה"פגיעה" כביכול בשוק החופשי לא פוגעת בכלכלת המדינות האלו, שנותרות יציבות. על אותו משקל, לו הייתה בישראל דרישה ציבורית חזקה מספיק ודמוקרטיה יציבה מספיק, הייתה המדינה יכולה להגביל בעלות של תושבים זרים על נכסי נדל"ן, לעודד אכלוס דירות או לסבסד מגורים במרכזי ערים לאוכלוסיות מסוימות. (אגב גם לזה לא חסרות דוגמאות בעולם).
זה מזכיר לי את השביתה של הסתדרות העובדים לא מזמן שכתוצאה ממנה עוכבו טיסות בנתב"ג. מה הייתה הכותרת בעיתון (מעריב)? "100,000 חופשות בסכנה". אבוי! חס וחלילה שלא תיפגע חופשתם של משה כהן וילדיו בחופיה המהבילים של אנטליה! עזבו את העובדה שיש מאות אלפי עובדים במדינה שחיים בעוני, ללא פנסיה או תנאים סוציאליים. עזבו הכל, העיקר תקבלו את השבוע שלכם בשמש הקופחת ותשתקו. כאילו אומר לנו העיתון: השאיפה שלכם בחיים ראוי שתהיה להיות עשירים. אין שאיפה אחרת. ובלי להישמע יותר מדי מרקסיסטית, זו פשוט הזדהות מלאה של התקשורת עם מעמד ההון.
אז לסיכום, על אותו משקל, לא תקום בישראל מחאה על השתלטות הון זר על נכסי נדל"ן ועל עליית המחירים. או כמאמר השיר: נמשיך לקטר מול חברים בסלון, ובסוף נגור במבשרת ציון.
סלט ירוק 
יופי של פוסט.
that said, נראה לי שיש איזה אי אלו נושאים שמוטב למחות כנגדם לפני שמוחים כנגד דירות ריקות. וחוצמזה, אל תזלזלי בחופשותיהם של אנשים שמתקלקלות – מבלי שמישהו מפצה אותם! – בגלל תעלולי הפגנת כוחות של פוליטיקאים שפלים שהיו יכולים להתנהג באופן אחר. אילו היתה זו החופשה השנתית שלך, אליה חסכת במהלך כל השנה ותיאמת תאריכים וכו' וכו', היית מבקשת למחות כנגד האדישות של יו"ר ההסתדרות. זה עוד מבלי שאמרנו משהו על הנזק הכלכלי האדיר למשק (בעיקר בטווח הארוך, בהיבט של אמינות מול פירמות, לקוחות וספקים זרים) שגורמת סגירתו של נמל התעופה הראשי של המדינה. צריך להיות אדם עם מעט מאד אחריות בשביל לסגור את השדה, ואני שמח שעופר עיני הוכיח, לאורך כל תפקידו – ובניגוד לאידיוט שהיה על הכיסא שלו לפניו – שהוא לא ממהר לעשות כן. שבוע טוב.
המדינה (או העירייה) היתה יכולה לעשות הרבה דברים אם רק היתה רוצה. אבל בסדר העדיפויות כרגע נמצא כנראה הרצון להפוך את תל-אביב לעיר של עשירים. שילכו מכאן הצעירים, המשפחות החדשות, האמנים, הזקנים. בואו נביא את טובי בחורינו, עורכי דין בורגנים ונערותיהן המלבבות ומנותחות החזה והשפתיים. לתפארת מדינת ישראל!
כלכלן – נכון שהייתי רוצה פיצוי אם מישהו היה גוזל ממני חופשה שנקנתה בכסף, אך זה לא מבטל את העובדה שגם העובד רוצה פיצוי על כך שלא ניתנות לא זכויות ולמעשה נגזלת ממנו רמת חיים מינימלית. מה שעיתון מעריב ניסה לעשות בכותרת שלו זה לבטל כל טיפה של סולידריות שעוד נותרה בנו. ונכון שיושבי ראש של ההסתדרות לא תמיד פועלים באופן נכון וראוי. אבל אין זה נכון לומר שמחאה בצורת השבתת שדה התעופה אינה לגיטימית בכל מקרה. כשזה הכוח היחיד שלך, אתה משתמש בו, ובדמוקרטיה סוציאלית אף ראוי שתשתמש בו, שוב כמובן, בחכמה.