חרובים

אני הולכת הביתה מהעבודה ומחליטה לזרוק את הסיגריות שלי לפח, עם המצית, שלא תהיה אפילו אפשרות.
בדרך מהפח הביתה אני חושבת:

אני משוחררת. יום יפה היום.

ומשוררת לעצמי שיר:

"ברחוב שלי הולכות
הרבה נשים זקנות.
ברחוב שלי עץ חרוב
מפיץ ניחוח זימה רקוב.
לפעמים כשהולכים ברחוב שלי,
יש אוירה של בורדל גריאטרי." 

חוזרת הביתה, פותחת מחשב, ורואה שהוא ענה לי. הוא מספר כמה טוב לו לאחרונה. עדנה באויר, הוא אומר.

תגידי עדנה, מי את חושבת שאת?

לכי לפח תביאי איזה מרלבורו לייט. 

פוסט זה פורסם בקטגוריה אני, ההתחלה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על חרובים

  1. אל תשאלי, הוא אפילו מחייך.
    וחוצמזה, מה העניינים? תרימי איזה טלפון, תזמיני לאיזה דרינק במקום החדש. השמועות מספרות שהוא מאמם.

  2. אני שמחה שבחרת לוותר על העשו. יותר בריא לך. ועץ החרוב הרוכן מחוץ לביתך אכן חזק במיוחד בקטגוריית הניחוח…
    שיר מוצלח. חוץ מהחרוז האחרון. שלהוא רק חצי חרוז. וזה מטריף אותי. תקריאי לי משוגעת, תקראי לי קטנונית, תקראי לי מתחמקת מכתיבת העבודה הסמינריונית…
    עדנה זה שם מכוער.

  3. אדר הגיב:

    כלכלן – התקשרתי, לא ענו. הייתם בתל אביב מסתבר, אבל אל דאגה, בקרוב. וטוב שחזרת.
    לוטה – לכי לכתוב, אני לא מדברת איתך עד ראשון בשתיים!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s