חרובים

אני הולכת הביתה מהעבודה ומחליטה לזרוק את הסיגריות שלי לפח, עם המצית, שלא תהיה אפילו אפשרות.
בדרך מהפח הביתה אני חושבת:

אני משוחררת. יום יפה היום.

ומשוררת לעצמי שיר:

"ברחוב שלי הולכות
הרבה נשים זקנות.
ברחוב שלי עץ חרוב
מפיץ ניחוח זימה רקוב.
לפעמים כשהולכים ברחוב שלי,
יש אוירה של בורדל גריאטרי." 

חוזרת הביתה, פותחת מחשב, ורואה שהוא ענה לי. הוא מספר כמה טוב לו לאחרונה. עדנה באויר, הוא אומר.

תגידי עדנה, מי את חושבת שאת?

לכי לפח תביאי איזה מרלבורו לייט.