עצים שחורים

* * * 

הליכה ממקום למקום: היפלטות מנקודה א' ודחיפה לנקודה ב'. 

* * *

את עוזבת נקודה אקראית במרחב ובזמן ומשייטת במדרגות לעבר מקום שונה.
אמנם זכרת להביא חולצה ארוכה, אבל בבוקר נעלת סנדלים ולכן קר לך בכפות הרגליים.
השמיים הכמעט חשוכים זורחים בכחול מטאלי, הפנסים הלבנים מאירים את המדרגות והדשא, ויש ריח קפוא וירוק. את הולכת ונסחפת ומדמיינת את עצמך כמו רוח סוערת ויפה שמתדרדרת במדרגות למטה, כועסת ופגועה, והלחיים שלך חמות מהקור, והעיניים שלך מבריקות מהרוח ומהאש. בקרוב כבר לא תהיי כאן אבל בינתיים.

כבר שחורים העצים
עוד כחולים השמיים 

את נזכרת.
זה מן משפט ששיננת כשקראת אותו פעם בספר ומאז את נהנית להגיד אותו לעצמך בלי קול כשאת מרגישה שזה הזמן הנכון. ואת מרגישה שעכשיו זה בדיוק זה, הנה השמיים כחולים עדיין אבל העצים שחורים, והכל חד כל כך עכשיו וברור. 

כבר שחורים העצים
עוד כחולים השמיים

* * *

להרף עין היית שם, בנקודה הכחולה שלך, אבל נסחפת מהר והנה את בנקודה חומה.
סגורה בין ארבע קירות ללא חלונות, ריח דחוס של חרובים בנחיריך, את שוקעת בספה כהה וכל מה שהיה ברור וחד במקום ובזמן אחר הפך לקהה ואדיש. מנומנמת את מעבירה בראש את הדברים שהבטחת לעצמך לעשות עוד היום ושוב לא עשית, תמונות של עצמך במקומות משתנים, את יכולה להרגיש איך תעמדי זקופה במכנס מחויט ובאיזה טון דיבור תגידי אז את שמך, ואיך תוכלי גם להיות מפוזרת בכפכף ושיער לא מסורק ואיך תגידי אז את שמך לאדם אחר. מי מאלה את רוצה להיות מחר? איך היה נראה העולם הזה אם כולם היו מתנהגים כמוך? 
נדמה שנגמרו לך מאגרי התירוצים, וכל נסיון לאשליה עצמית נוחל כישלון חרוץ.
משהו לוחץ לך בפנים ודורש שיתנו לו לצאת, שיתנו לו לגדול ולהשתחרר, לעשות משהו, רק לעשות משהו כבר. 

* * *

בנקודה קודמת, אפורה וקטנה, הרגשת גאווה על דבר פשוט וכמעט חסר משמעות. ישבת והנהנת במרץ והרגשת שהנה, הנה זה קורה ואיך שאת הופכת לאדם בעל נוכחות, עמידה ותוכן. לאחר שנחלת מפח נפש קטן נפלטת החוצה לאויר הכחול.