נישנוש.

בחודשיים האחרונים ככה גיליתי שפעם, לפני בערך ארבעים שנה, היתה להקה ממש מעולה שנקראה הביטלס.
אין טעם להתחיל להתגונן פה, למה רק עכשיו וכולי. זה מה שקרה וזהו. האמת היא שבנעורי לא באמת שמעתי מוזיקה (אלא אם אתם מחשיבים את צמד הפופ טו אנלימינטד מוזיקה), ובצבא "השתקמתי" – יענו שמעתי דברים אולטרה מתוחכמים, חשבתי שאני מגניבה וסבלתי בסתר. מאז אני מדשדשת בביצת המיחזורים (חוץ מתקופת ההשתלטות של דיוויד גריי, אבל זה לפוסט אחר).
בקיצור, מסתבר שהיתה להקה כזו, והיו חברים בה ארבעה אנשים, פול, ג'ון, ג'ורג' ורינגו.
ועוד תגליות באמתחתי:
לפול יש קול יפה וחזק.
לג'ון יש קול יותר דק, אבל מיוחד.
רינגו כותב אחלה שירי ילדים.
והכל כל כך יפה, וכששוקעים בזה, שום דבר אחר לא מספיק טוב יותר, רק ביטלס, עוד ועוד ביטלס, עד שיעבור. בינתיים זה לא עובר, והם השתלטו לי על הפלייליסט של המחשב וכל התיקיות האחרות מייבבות בחשכת הליל.
זה כל כך נעים לגלות את כל השירים האלו שלא ממש הכרתי קודם, כמו Glass Onion, או Martha my Dear, או Mean Mr. Mustard, או I'm Only Sleeping, או Happiness is a Warm Gun, או שירים ישנים ומצחיקים כמו A Taste of Honey, או לא יודעת מה.
ולהבין עד כמה מושלם האלבום Abbey Road, ולשמוע אותו שוב ושוב ושוב ושוב, או ההארה הפתאומית הזו שקצת כמו שייקספיר, הביטלס עשו פאקינג הכל בכמה שנים הבודדות שלהם, קצת מהכל אבל הכי טוב שיש, עד שאפילו רדיוהד מתחילים להיראות כמו גנבים לידם. ולזהות בכל להקה שאני אוהבת קצת מהם. וזה נחמד מאוד לגלות את איזה ביטלס אני מעדיפה, את הישנים או האמצעיים או המאוחרים (המאוחרים).
והנה, כמו באיזה צירוף מקרים מתוסרט נסעתי באמצע ההתמכרות ללונדון, לא בכוונה, נשבעת. אבל דאגתי טוב טוב להעמיס את כל האלבומים על הפלאפון ולקחת את האזניות. נשבעת לכם, הרגשתי כל כך טוב עם האלבום הלבן באזניים, וברקע נשמעת הגברת הנחמדה: "The next station is: Goodge Street". אפילו קיבלתי קצת מבטא בריטי במהלך הביקור (לתרגול בבית, נסו לומר "Mornington Crescent").
ואז לפני השינה בבית של הדודה בגולדרס גרין, קצת Golden Slumbers, ונרדמתי כמו בובה עם הראש לכיוון ההסקה.
לילה טוב.

 tube_map.gif

פוסט זה פורסם בקטגוריה אני, כללי, מוזיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על נישנוש.

  1. אורן הגיב:

    ואח שלי אומר – אני לא מבין אנשים שמעריצים את הביטלס. ברור שהם מעולים. כולם יודעים את זה. אם אתה אוהב מוזיקה, אתה מעריך להקות שמסוגלות ליצור דברים חדשים, למרות הביטלס.

  2. אני מדלגת על ה"למה רק עכשיו" וכל זה, ורוצה רק לומר – איזה כיף לך. הלוואי והייתי יכולה לשחזר עכשיו את התחושה שתיארת, כששקעתי כל כולי במוזיקה שלהם לפני (אמא'לה) כמעט 20 שנה.

  3. אדר הגיב:

    מאזינה – נעים להכיר!
    אורן – לגמרי נכון, רק שאצלי הכל קרה הפוך: ניסיתי להתחמק מלהעריך משהו שכולם מעריכים כדי להיות מיוחדת, עד שזה נפל עלי, הכל בבת אחת, וזה כמו להיכנס לאיזה שוק.
    היופי זה להבין עד כמה הם באמת השפיעו, כלומר לזהות את הראשוניות בכל שיר. אבל זה לא כמו להסתכל על ציור ישן של דה וינצי ולהגיד: "וואלה, בסדר, אבל היום זה לא אמנות". הם עדיין מרגישים לי חדשים..

  4. idit הגיב:

    יו, דודה בלונדון זה יותר טוב מלמצוא שטר של 200 שקל על המדרכה
    ואיזה משפט פתיחה מעולה לפוסט

  5. אדר הגיב:

    עידית את יודעת, אני קצת מתרגשת כשאת מגיבה אצלי בבלוג, ובדיוק אכלתי וופל בלגי, אז יש סיכוי לפליטה לא רצונית של מזון.
    אה ויותר טוב מדודה בלונדון זו בת דודה בגילי שמכירה את העיר!

  6. idit הגיב:

    בכיף, תגובותי ידועות כמעודדות הקאה (ואני תמיד קוראת, אבל בדר"כ בשקט)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s