ארץ שטוחה

כשנסעתי לתורכיה לפני חצי שנה קניתי בדיוטי פרי מצלמה. זאת היתה כנראה הפעם הראשונה בחיים שקניתי מוצר בכל כך הרבה כסף, והאמת, התרגשתי. החלטתי לקנות מצלמה בעיקר בגלל הרצון לצלם כל מה שאני רואה כשאני לבד, ברחוב או באוטו. המצלמה תהיה איתי בתיק וככה אני אף פעם לא אצטער כשאראה משהו יפה או מיוחד וארצה לזכור אותו.
בקיצור קניתי את המצלמה המזדיינת הזאת, יצאתי לחופשה הדי מזדיינת הזאת, והרגשתי די טוב עם עצמי. אחר כך כשחזרתי שמתי אותה בתיק והלכתי איתה לכל מקום. להוציא אותה מהתיק זה משהו שלא כל כך עשיתי, כי למי יש כוח לשלוף את המצלמה כל פעם שרואים איזה בית מעניין או עץ עקום? העיקר שהיא היתה בתיק כל הזמן, ליתר בטחון.
כשיום אחד כבר הוצאתי אותה מהתיק גיליתי שהיא התקלקלה. בקושי 20 תמונות צילמתי בה, אבל מרוב מכות שהיא קיבלה מלהיות זרוקה בתיק היא נתקעה במצב פתוח וסירבה להיסגר או לעשות כל דבר אחר לצורך העניין. התבאסתי רצח. לא מהעובדה שהמצלמה התקלקלה, אלא בעיקר מהעובדה שאני אצטרך לתקן אותה איכשהו.
נקודה לשיפור אצל אדר: פחד מנותני שירות.
עברו מאז ארבעה או חמישה חודשים. המצלמה שוכבת בשקית על השידה ליד המערכת, במצב תקוע, חציה תחוב בקופסא וחציה השני מחוץ לקופסא כי היא לא נכנסת ככה. נראה לי שאם המצלמה היתה אנושית, זה היה מקביל לכליאה בחדר טחוב וקר, כשאתה קשור לכסא, בזמן שמישהו סותם לך את האף ולא נותן לך לשתות.
כשאני בכל זאת צריכה לצלם משהו, אני משתמשת במצלמה החמודה של הפלאפון. זו מצלמה כלבבי, הולכת איתי לכל מקום, ומצלמת באיכות סבירה מינוס, שזה בדיוק מה שרציתי ממילא. הפלאפון כבר התמלא בתמונות מטושטשות של נופים פלוס שמשת הרכב שלי או המראה הצדדית, כי דברים מעניינים רואים רק מהאוטו.
וכל ההקדמה הזו למה (מה, כל זה רק הקדמה)? כי נורא רציתי להעלות תמונות מנסיעה שעשיתי לפני כמה ימים בכביש הבקעה, אבל הכבל נעלם לי ואני לא מצליחה לתפעל את האלבום המחורבן של אורנג', וכל שיטה אחרת היא באמת מורכבת מדי בשביל עיסת המוח שלי בשעה זו.
אז ויתרתי על תמונות להמחשה, ממילא המחשה זה לחלשים וכוחה של המילה ינצח, או משהו.

במסגרת העבודה שלי שולחים אותי לכל מיני מקומות שלא נראה לי שהרבה אנשים מגיעים אליהם, או לפחות לא למגוון כזה. בדרך כלל אני על ציר ירושלים-ראשל"צ-אשדוד (מרנין), אבל הפעם החליטו לזרוק אותי בטיזי, כנראה מנסים לזמבר אותי סופית כי הודעתי על עזיבה, ושלחו אותי לבית שאן. התמרמרתי. זה רחוק. אבל בדיעבד אני חייבת לומר שאני מאוד שמחה. ולו רק בשל הנסיעות שהעבודה הזו מאלצת אותי לעשות.
נסיעה בכביש הבקעה: ירושלים – בית שאן.
המקטע הראשון, כביש 1, בואך מעלה אדומים. דיכאון טוטאלי. מחנות פליטים למטה, וילות למעלה, כביש באמצע. כוס אמא של העולם הזה. עוד קצת קדימה, נכנסים למדבר, הרים יבשים ופיתולים בדרך. ובקטע האחרון, נפתח המישור וים המלח מבצבץ מימין. יש שם קטע ישר עם מלא משתלות ותחנות רענון וליד כל אחת כזאת עומד גמל. גמל יצוגי כזה, כאילו פה זאת ארץ מקראית, חושו בקדמוניות.
עוד ישר, נפתחת יריחו משמאלי, מישורית כזאת, מי ידע שיש פה כאלה מישורים גדולים. התחיל המעקף הגדול סביב יריחו. שמאלה לכביש הבקעה, כביש 90. הכביש החד מסלולי הזה יקח אותי ממש עד הרחוב הראשי של בית שאן. יריחו משמאלי. מטעי תמרים. זאת ארץ נמוכה, שטוחה. הצבעים: פסטלים – ורוד, חום בהיר, סגלגל. האויר: דחוס. הרצועה הדקה הזאת נלחצת בין ירדן והרשות, ואם היא היתה אנושית, היא היתה הקפל מאחורי הברך של איש שמן במיוחד. יריחו נגמרה. ממשיכים הלאה, אל שמות של ישובים שממש לא מוכרים לי. זה ישראל פה עדיין? הכל נראה לי מאוד לא מציאותי. דחוס, דחוס.
הכביש נורא צר, המכונית עוד שניה פוגעת בכל הערבים שיושבים על צד הדרך ומחכים למשהו. חממות, בננות, שדות, ושוב מדבר. פתאום שלט שמאלה: "תל אביב". לא נראה לכם שזו קצת הגזמה לשים שלט לתל אביב שמוביל אתכם לכביש חוצה שומרון? מסכנים התיירים. לפחות תרשמו: "תל אביב – לא מומלץ", או "תל אביב למחזיקי עוזי".
הדרך ממשיכה עוד ועוד. ארץ הבקעה נראית לי כמו ארץ החלומות הלא ממומשים, ארץ ורדרדה ודמיונית, שקועה בהזיה ערפילית. הכביש ממשיך, נהיה עזוב יותר ויותר. השמש מתחילה לשקוע. הנוף מתחיל להיות הררי, ויש חידוש: כל מאה מטר יש גרפיטי גדול: "פושעי אוסלו לדין".
שממה. אני מתחילה להתעייף ולנקר. עוד ועוד גבעות עגולות והאוטו עולה ויורד. מתחילה לחשוב מה יקרה אם פתאום אני אתקע כאן. עוברת כפר ערבי מלוכלך מאוד, עם הרבה גרוטאות וחממות נטושות.
ופתאום, מחסום. כמו התעוררות מחלום של נמנום צהריים חוצה שוב את הקו הירוק. עשר דקות אחר כך אני בבית שאן והגשם האפור שם מעיר אותי יופי.

מבטיחה לעצמי שאעשה את הנסיעה הזו שוב.
מבטיחה לעצמי שאביא תמונות אמיתיות, כי כוחה של המילה לא ניצח הפעם.
מבטיחה לתקן את המצלמה.
והמלצה ממני: סעו משם פעם. עולם מעורפל ויפה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה אני, עלים ירוקים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s