וילונות

 

זו תקופה משונה. מרוקנת.
לפני כמה חודשים קיבלתי החלטה לטווח ארוך. היום, אני מנסה לחכות בסבלנות לתוצאות של ההחלטה שלי. אבל הימים הלבנים שלי שוחקים אותי אחד אחד, לאט לאט.
טלויזיה. אינטרנט. עוד טלויזיה. קצת ספר. עדכון מהאינטרנט. אוכל. נקיון. היסוס. שוב אוכל, שוב טלויזיה.
לפני כמה חודשים הצלחתי בפעם הראשונה להרגיש איך הקליפה שלי ואני מתאימות ואיך אנחנו הולכות לנו ביחד ממקום למקום ומזמן לזמן. זה די מרגיע לדעת סוף סוף שאהיה כאן גם מחר, וגם בעוד שנה. יש בזה מרחב. אולי קודם החיים היו אוסף של רגעים קטועים, אולי כמו דילוג מעל שביל של אבנים לוהטות ברגליים יחפות.
אבל אחרי הטוב הזה מגיעה תקופה ארוכה של המתנה ואני מחזיקה את עצמי ומנסה להיאחז בחוויה ההיא, להרגיש שוב איך הקליפה נושאת אותי ואת כל מה שבי קדימה בתוך תרמיל משוריין בצורת אדם. אבל בזמן האחרון זה לא כל כך מצליח לי (פעם כשהייתי כותבת מתוך כאב הייתי כותבת "זה לא כל כך מצליח לי, אמא."). הריקנות הזאת, הזמן שעובר לאט, לאט, לאט, חוסר המעש, התסכול.
ואולי אם יש משהו שלמדתי, זה שלא צריך להיאחז בעבר בכוח. החוויה ההיא היתה ולא תחזור שוב באותה צורה. אולי צריך לומר רק שזה עוד משהו שקורה לי ולתרמיל בצורת אדם שלי, שזה יעבור ושיש משהו אחר שמחכה לי שם, אי שם בהמשך הדרך הארוכה להחריד. אבל מה שצריך לומר ומה שמרגישים באמת אלו שני דברים שונים לגמרי, לא מאותו עולם בכלל, לא יכולים לתקשר ביניהם בשום רמה. גם את זה כבר למדתי.
צריך לסיים את הפוסט במשפט מהדהד שיחזק את המשמעות שלו.

פוסט זה פורסם בקטגוריה אני, ההתחלה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על וילונות

  1. פוסט מקסים.

    והערב – הישרדות!

  2. בַּיִם הגיב:

    פוסט יפה ונוגע שגם נושא בחובו תקווה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s