יופי אמיתי

אוף, ימי השרב החורפיים האלו, עם השמש המזויפת שלהם. סתם אשליה של חום ויובש וגופיות וזיעה. ימי השרב החורפיים הם מאיימים ומשהו באוויר שלהם מתוח מדי, עצבני.
התאוצה הבלתי נשלטת של מהלך העניינים מביאה אותי שוב אל היום לציון הולדתי.
במובנים רבים יום ההולדת השרבי הזה מסמל יותר מסתם היפלטות מאיזו תעלה רירית, כי השנה חלו בי תמורות הרבה, ויצא שביום ההולדת אני מתחילה לעבוד, בפעם הראשונה, בעבודה אמיתית של גדולים, כזו שאחר כך אני אגיד: "כן, עבדתי ב…", והפעם בלי להנמיך את הקול, לצחקק ולהוסיף התנצלות עקומה.
כיוון שההתחלה החדשה הזו מלחיצה אותי ונכנסת לי לחלומות (היום בלילה חלמתי שהבוס מהעבודה הקודמת שלי מתקשר לומר לי שבסוף לא התקבלתי לעבודה החדשה שלי כי אין לי מספיק ניסיון, ואני מתחילה לצעוק עליו שהם בחיים לא ישיגו עובדת טובה יותר ממני. הא?), הייתי רוצה למצוא מפלט בעבר הבלתי ניתן לשינוי. לפני שנתיים היה לי יום הולדת יפה וענוג. אני זוכרת מה לבשתי. הבגדים היו דקים ובהירים. אני זוכרת את הריח של הגשם ושנרטבו לי הסנדלים. אני זוכרת אותו, שהיה עדין ונעים איתי, שהיה נחמה גדולה כל כך. ביחד היה אפשר לטבוע בבריכה. לבריכה לא יכולות להיכנס מפלצות גבוהות, הכלור הורג אותן.
והשנתיים שעברו מאז, במה מילאתי אותן? אני לא זוכרת דבר. ולמרות זאת הכל שונה.