הפוסט הזה ארוך. תשמעו שיר.
לפני כמה חודשים כתבתי כאן פוסט על קראשים, אני חושבת שזה היה בתקופת כוכב נולד חמש, כי היה לי אז מעין קראש על אדיר אוחיון. עבר לי.
למה אני מתכוונת בקראש. אי אפשר ברצינות לומר שזו התאהבות. זו גם לא הידלקות, כמו שנדלקים על מישהו חתיך מהמשרד או מהלימודים. אבל זה כן סוג של אהבה, כי את מוצאת את עצמך חושבת על האדם הזה, הוזה בהקיץ על הפרצוף שלו, על הקול שלו. הראש שלך די משוכנע שהוא בעצם חרא של בנאדם, שבחיים לא הייתם מסתדרים ושלא היה לכם על מה לדבר, אבל את, בעקשנות, אוהבת משהו – אולי רק את הדמות, אולי את הרעיון.
מה שלי תמיד עשה את זה, זה לראות גבר עושה משהו טוב בפנים חתומות. נניח, מנגן. על פסנתר. והעיניים שלו, הן כל כך מרוכזות במה שהוא עושה, שהוא לא רואה בכלל. אולי רק לתוך הראש של עצמו.
ואם יש מישהו מצחיק, נניח שחקן מצחיק, והוא כל כך מוכשר שהוא מוכן לעשות את הדברים הכי משוגעים מגוחכים ודוחים בעולם בפנים הכי רציניות, והוא אולי גם די נאה, ואולי גם נדמה לך שבפנים הוא אדם די טוב, מיוסר אולי. אבל גם עוזר לאחרים. ואולי גם את המעשים הטובים הוא עושה בפנים חתומות, לא מתרגש. ואולי, אם הוא יוכל לקפוץ לשנייה לספה פה לידך, ולחייך בלי שאף אחד אחר יראה, זה יהיה נהדר.
ועכשיו, אחרי שלפחות קורא אחד הבין על מי אני מדברת, נעבור למשהו אחר לגמרי. מצחיק איך בחיים אפשר לאהוב משהו ואז כבר לא לאהוב אותו כל כך. נגיד, פעם ממש אהבתי את הסדרה "חברים". אני מתלבטת אם בכלל לספר את כל הסאגה שלי עם הסדרה הזו מרוב שהיא ארוכה. מצד שני, הזהרתי שזה פוסט ארוך אז מ'כפת לי.
את הסדרה התחלתי לראות ממש מהפעם הראשונה שהיא שודרה בארץ, circa 94'. הימים – ימי ערוץ 3 העליזים, ואני נערה פעורת עיניים וגו'. באותם שנים התרחש גם הגילוי המפתיע של קלטת הוידאו, שזה כמו קלטת אודיו רק יותר גדול. בימי שבת היה מרתון של שישה פרקים ברצף של משהו (לפעמים חברים, לפעמים משתגעים מאהבה, לפעמים נד וסטייסי או משהו רעוע כזה – איזה עוד סיטקומים היו אז לעזאזל?), ויום אחד במקרה התיישבתי מול הטלוויזיה. וזו הייתה לגמרי אהבה ממבט ראשון.
מאז הקלטתי כל פרק בסדרה. בכמה שנים הראשונות אחותי הקטנה הייתה שותפה נאמנה, דואגת להקליט כשלא הייתי בבית. היינו יושבות ומצטטות ללא לאות מהפרקים המוקדמים, Could this BE any more…, ו-On the cab ride on the way over, Steve lit up a doobie! ורואות כל פרק לפחות חמש פעמים עד השבוע הבא. ונקרעות מצחוק כל פעם. כי חברים היא אחת הסדרות האלה, היחידות במינן, שהצליחו לגרום לאנשים להרגיש שהם באמת נמצאים עם חברים. שהם לא לבד, והיו בה בעונות הראשונות הרבה אהבה, ומבוכה, וטוב לב.
ואז הלכתי לצבא שהיה רחוק. אחותי לפעמים היתה מקליטה ולפעמים שוכחת. בהתחלה התעצבנתי עליה שהיא לא עוזרת לי, שהיא לא מקליטה כדי שנוכל לראות ביחד. אבל לאט לאט הפסקתי להתעצבן. והיא היתה מקליטה פחות ופחות עד שהפסיקה. כל שבת שניה הייתי חוזרת הביתה ובקושי רואה אותה, הייתי יוצאת הרבה עם חברים חדשים מהצבא, והיא היתה כבר בי"ב.
את שאר הפרקים כבר הורדתי מהאינטרנט. העונות האחרונות היו חלשות מאוד. מהרגע שמוניקה וצ'נדלר הפכו זוג הניורוטיות שלה הפסיקה להיות מקסימה וההומור שלו נבלע בחור השחור של היחסים, שלא לדבר על מספר הקילוגרמים שהוא העלה והוריד בין העונה השישית והשביעית. רייצ'ל נהייתה כוסית על אנטיפתית, לפיבי התחילו לתקוע מלא נצנצים בתוספות השיער כדי שלא יראו שהיא בת 40, ג'ואי הפך לקריקטורה של עצמו, ורוס היה עוד היחיד שהחזיק פאסון. פרק מכנסי העור זכור לטובה.
המשך הסאגה נפתח בשנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה. הסדרה עוד שנייה בסינדיקציה. אין כסף, אין כבלים, יש אנטנה שקולטת ערוץ 1 ו-2 במטושטש. אבל וידאו יש גם יש! מה נעשה אם לא למחות את האבק מעל קלטות הוידאו הישנות ולהריץ, לאורך שנה שלמה, את אותן עונות שוב ושוב, ושוב, תוך בהייה עמומה, חצי צוחקים על עצמנו וחצי באמת אוהבים את החרא הזה, מצטטים ללא הרף, רושמים קטלוג פרקים מדויק כדי שנדע לא לחזור לאותו פרק שראינו אתמול (עדיף לחזור לפרק שראינו שלשום), לצחוק לאכול וללמוד בדירה קטנה ומלוכלכת.
חשבתי לסיים את הפוסט במסקנה שאני כבר לא אוהבת את הסדרה, אבל לא הצלחתי לחשוב על סיבה אחת הגיונית לזה. בעצם, אני עדיין מאוד אוהבת אותה. אמנם כבר לא צוחקת בקול רם, הצחוק הוא יותר כמו זיכרון של משהו מצחיק שקרה פעם, משהו שלא יחזור על עצמו בצורה הזאת. עדיין מאוד אוהבת.
אבל איזה שיר יפה אה?

פוסט זה פורסם בקטגוריה אני, ההתחלה, טלויזיה, מוזיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על

  1. אורן הגיב:

    אני גם לא מצליח להבין למה אני עדיין אוהב את 'חברים'. למה אי פעם אהבתי. זה הרי סיטקום טיפשי, צפוי. אבל מסיבה שאני לא יודע לנסח ממש, אני ממש צוחק ממנו.
    אגב, לטעמי דווקא העונה שבה מוניקה וצ'נדלר נהפכו לזוג היא העונה הטובה ביותר שלהם.

    נוסטלגיה היא רגש משונה. נכון שלרגשות יש משהו, כמו צבעים, שמאפשר להבדיל ביניהם? נניח, אם הייתה לך מחשבה שעוררה בך רגש, אבל שכחת מה היא הייתה, את עדיין יכולה לזכור את הרגש שהמחשבה הזו עוררה בך, וזה עוזר לך להיזכר בה? אז לנוסטלגיה יש צבע אחר מהנאה. לצפות בסרטים שאהבת פעם יוצר את התחושה הזו, וזה יוצר בלבול – כי את חושבת שהתחושה היא הנאה, כמו פעם, אבל בעצם יש לה צבע אחר.
    סתם, חשבתי על זה פעם, ואז הפוסט שלך הזכיר לי.

    אה, ושיר יפה, כמובן.

  2. Brutus הגיב:

    איזו תגובה יפה, אורן.

    חברים אכן הייתה פעם מצחיקה אבל דהתה עם השנים. רענן שקד כתב פעם שחברים, בניגוד לסיינפלד, עומדת במבחן הזמן, וזה לא נכון. שתיהן לא עומדות.
    צ'נדלר עלה וירד במשקל כל הזמן, בהתאם לבעיות ההתמכרות שלו. השחקנים הזדקנו בין העונות, מה שבעייתי כי העונות כביכול מתחילות בנקודה שהקודמת נגמרה.

    רוס תמיד היה מעצבן ונהיה מעצבן יותר ככל שהעונות התקדמו. רייצ'ל כוסית.

  3. באמת שיר יפה.
    גם הפוסט.
    ובכלל לא ארוך.

  4. אדר הגיב:

    אורן – זה כל כך נכון מה שכתבת שכמעט בא לי לבכות. ואני אוסיף: נכון שלפעמים מתנגנת לנו מנגינה בראש, או שברי שיר או מילים של שיר, ואנחנו פשוט לא מסוגלים להיזכר מי שר או מנגן – אבל את ההרגשה אנחנו תמיד זוכרים, למשל: אני מרגיש שהזמר הזה אהוב עלי מאוד, או שיש לו פנים יפות, או אולי ההרגשה היא שהמבצע דווקא לא נראה לי אדם מוכשר במיוחד. ולאט לאט ההרגשה הזו מנחה אותנו לגלות את המבצע או את שם השיר. כך שלמעשה, התוכן של הזכרון שלנו הוא לא מילים אלא הרגשה שהמוח מתרגם מאוחר יותר למילה. אם יש סבלנות אפשר להנות מאוד מהפער הזה שנוצר בין החוויה והשפה.
    ברוטוס – נכון. אבל רוס לא מעצבן.
    לוטה – איי לאב יו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s