מועדים

 

איזו תחושה ישנה ומוכרת מדגדגת לי שוב בבטן, וזה נעים מצד אחד וממש לא נעים מהצד השני.
אני אקרא לזה: תענוג מהול בתסכול. ולהלן מדרש שם לכבוד חג הפסח:
תענוג למה? כי כשאתה חש רצון או תשוקה אתה חש גם תענוג. אתה יודע שיש בך חשק כשאתה מרגיש פתאום איך כל המסגרת שבנית מסביבך מתפרקת לחתיכות לא מובנות, ג'יבריש מעורבב, כשכל מה שנשאר באמצע זה גרעין של אינפנטיליות פרמיטיבית שרוצה להתפוצץ החוצה בשטף של צווחות שמחה היסטריות תוך שהיא תולשת לעצמה את השיערות ורצה יחפה על החול של הים בלילה.
ותסכול למה? תסכול על כך שאתה מתענג על עצם קיום רצונותיך כמו תינוק בן יומו, כמו הדיוט. תסכול על כך שאתה חש מתוסכל ללא יכולת לקבל את התענוג המתפצפץ הזה ויותר מכל, תסכול כי כלום לא יקרה ככה. כי אתה כבר גדול ויודע על עצמך. כי אתה יודע שלא ככה קורים דברים בעולמך, מעולם לא היה ולעולם לא יהיה סיפוק תאוות מיידי, קולע, ללא השלכות וללא הכנות. אילוזיה רגעית של פוטנטיות לעומת עשרות שנות חיים של אכזבות קטנות.
ומה בכל זאת השתנה בך, בתענוג שלך? אולי רק שאתה יודע לספר עליו.
חג שמח.