אנגלופיליה

בת הדודה שלי שהגיעה לביקור מלונדון ראתה הישרדות 10 ואמרה שנועם ממש חתיך.
אלו לא הפנים, היא אמרה, גם לא השיער, זה הכתפיים. והוא בכלל ענק, שזוף ורחב. ענק, שזוף ורחב.. הממ…
מסתבר שבת הדודה הלונדונית קוראת בלוגים למכביר. לא ידוע אם היא גם כותבת. והיא ממליצה על מעין פורטל בלוגים, מאמרים וספרים שנקרא http://www.bookforum.com. אני עדיין לא התפניתי לבדוק את האתר לעומק, קצת בגלל שכשאני רואה דף מלא באותיות קטנות באנגלית עולה לי הלחץ דם. אבל אם היא ממליצה היא כנראה יודעת.
בשבועיים האחרונים למדתי להכיר בעובדה שהגעתי למצב של Full Blown אנגלופיליה. אני חושבת שהמחלה הייתה טבועה בי עוד מילדות, כיוון שחלק ממשפחתי היגר לשם בשנות השמונים ולכן בתור ילדה לונדון סימלה עבורי את המילה היוקרתית "חו"ל". כשהם היו מגיעים לביקור השנתי שלהם בארץ היה נוחת יחד איתם ניחוח של כלבו מבושם, עם חולצות ממרקס אנד ספנסר, שוקולדים שממש לא היו אז בארץ (בעיקר טוויקס), וקלטות של מוזיקה שלא הכרתי. הביקור הראשון שלי בלונדון היה בגיל 9. זוכרת את עצמי עומדת ברחוב אוקספורד הרטוב והאפור אחרי ביקור של שעתיים בהמליס ואומרת לעצמי: אני אוהבת את המקום הזה. מאז הייתי שם עוד שש פעמים, מתי שרק יכולתי. לא נמאס לי מהקריינית של התחתית, לא נמאס לי מהגשם, לא נמאס לי מהקור, מהאפרוריות, מהפארקים, מהריח של הזיהום אויר, אני אוהבת את החנויות, את הפאבים, את הרחובות, את האוכל הגרוע והשמנוני, את ה-hoodies ואת ה-pakis.
אני אוהבת את הטלוויזיה שלהם. אני אוהבת את המבטא שלהם. הוא גורם אפילו לריאליטי הסופר זבלי שהם מפליצים להישמע נהדר (You Are What You Eat, Anyone?).
ואשכנזייה שכמותי, אני אוהבת את הנימוס. העדינות שלא מרגישה צבועה כמו באמריקה, אלא שבאה ממקום של מבוכה. נכון, לא כולם כאלה, ונכון, זה לא הופך אותם לפחות אנטישמים טפו, אבל אתם יודעים מה קוראי היקרים, לפעמים עדיף להתנהג קצת, לפחות קצת, כמו שהיית רוצה שיתנהגו אליך.
אה, והם גם חתיכים.

בשבועיים האחרונים Little Britain השתלטה על חיי, ואיתה גברה הערצת הבריטים על שלל גוניהם, צורותיהם ודפיקויותיהם.

והנה קטע אקראי להנאתכם: