אדם ברוך מת, והדבר הראשון שיש לעשות הוא לכתוב על כך.
כי האדם הזה הוא המילים שלו. והכתיבה שלו הייתה זהירה מאוד. שקולה. כל מילה במקומה. לא קראתי את כל כתביו. אפילו לא את מחציתם, וברגע זה אני מאוד מצטערת על כך. אבל את הטור שלו בימי שישי הייתי קוראת באופן אדוק, כפי שאני מתארת לעצמי שאדם מאמין קורא פסק הלכה חשוב.
המילים והרעיונות שאדם ברוך הוציא מתוכו היו מילים של אמת צרופה, כזו שאינה מחויבת במבחן המציאות האמפירית כיוון שהיא אמת שנובעת מהפנים לחוץ. אין לי מה להוסיף, כל מילה תהיה מיותרת.
עצוב לי. זו אבידה גדולה.
רסס
-
פוסטים אחרונים
ארכיון
- אפריל 2010
- פברואר 2010
- ינואר 2010
- דצמבר 2009
- נובמבר 2009
- אוקטובר 2009
- ספטמבר 2009
- יולי 2009
- יוני 2009
- מאי 2009
- אפריל 2009
- מרץ 2009
- פברואר 2009
- ינואר 2009
- דצמבר 2008
- נובמבר 2008
- אוקטובר 2008
- ספטמבר 2008
- אוגוסט 2008
- יולי 2008
- יוני 2008
- מאי 2008
- אפריל 2008
- מרץ 2008
- פברואר 2008
- ינואר 2008
- דצמבר 2007
- נובמבר 2007
- אוקטובר 2007
- ספטמבר 2007
- אוגוסט 2007
- יולי 2007
קטגוריות
כלים
סלט ירוק 
מצטרף. אדם ברוך תמיד הדהים אותי ביכולת שלו לשלב בין התנסחות צנועה, עדינה, לבין תקיפות חסרת פשרות, שלא משאירה מקום לתירוצים, בנושאים חשובים לו. היהדות שהוא הטיף לה, גם אם לא תמיד הייתה לטעמי, הייתה בכל אופן דת סובלנית, מתחשבת, דת של חוכמה ומחשבה תחילה, ובעיקר, דת של חיים משותפים.
זו אבידה גדולה.
נכון מאוד. נדמה לי שזה האדם הראשון הציבורי שנפטר וממש יחסר לי.
אולי הוא היה מעין אור, כלומר – מאיר את הדרך. שלא תהיה שרויה באפלה.
יפה כתבת עליו
אדם שהולך עם האמת שלו
ולא פוזל לצדדים.
חסרים כאן אנשים כאלו
סמני דרך כאלו