יצחק גל נור מדבר על מנהל ציבורי

ביום שישי האחרון נשלחתי להרצאה שהעביר הפרופ' יצחק גל-נור בעקבות ספרו "מנהל ציבורי בישראל". ממוצע הגילים באולם היה 78, ולכן אני מרשה לעצמי להניח שיש לי בלעדיות על פרסום של תמצית הדברים כפי שהם נאמרו על ידו. אני מצאתי את זה מרתק לחלוטין, אם כי לא מחדש או מהפכני. משהו בצורת הניסוח שלו תפס אותי. טוב, הנה:

על "תקציביזציה" ו"משפטיזציה" של המנהל הציבורי:

משרד המשפטים והאוצר אינם גופי ניהול. אלו גופים שסמכותם יכולה להיות "לתת אישור". במערכת מתדרדרת כמו שהיתה בישראל, טוב שגופים אלה עצרו את ההתדרדרות, אבל הם לא יודעים איך לגלגל את הכדור חזרה במעלה ההר.

על אגף התקציבים:

זה טוב שהאגף הכניס את האצבע לסכר ושומר על קופת המדינה. אבל הסכר כבר לא שם והאצבע לא מה שהיתה פעם. רוצה לומר – אתם כבר לא מצילים אותנו. השפעתכם חנקנית והורסת יצירתיות. יש להבין שבעזרת התקציב אי אפשר לשנות כל דבר. כי האגף מעצם תפקידו הוא גוף שמרני. במקרה של אגף התקציבים המקרו – התקציב, התערבב עם המיקרו – תקצוב טורדני הנכנס לפרטי פרטים. וזה יוצר תרבות ארגונית שלילית. זו כוחנות צרופה.

על משרד המשפטים:

התפקיד המרכזי של יועץ משפטי הוא לומר "חוקי/לא חוקי". אך היום הם אומרים "נאה/לא נאה", "ראוי/לא ראוי" – כלומר הם הפכו למעין קוסמטיקאים. לא מתקבל על הדעת שאתה מעביר את הכרעות הניהול מהמנהל לחוק, כיוון שזה לא מאפשר למנהל לקחת סיכונים. זכותו הבסיסית של המנהל לקבל החלטות גרועות אינה מובנת בראייתו הצרה של משפטן. יש היום גופים שלמים שמתנהלים לפי נורמות משפטיות (למשל המועצה להשכלה גבוהה). זו אולי מניעת שחיתות, אך זה לא ניהול.

על השחיתות:

יש הבדל מהותי בין "השחיתות של פעם" לזו של היום. פעם היו לוקחים למטרות כלליות – כלומר מה שחשבו שיטיב עם הכלל. הכסף לא היה הולך לכיס האישי. השינוי שחל הוא במובן שבו אנחנו הצטרפנו לחברת מדינות שלא היינו רוצים להיות בחברתן. התחושה של הציבור היא שכולם מושחתים כל הזמן. זו בעיה גדולה למדינה דמוקרטית.
נפריד בין שני סוגי שחיתות. יש שחיתות בסיסית, כלומר לקיחת שוחד. זה קיים. ויש שחיתות מערכתית – והיא כבר נוגעת לכשלים פנימיים בתוך המערכת השלטונית. שחיתות מהסוג הזה יכולה להיעשות לנורמה שגם אותה מקבלים כמובנת מאליה. לשחיתות זו משותפים כל המגזרים בחברה, והיא מכה שורש ויוצרת אינטרסים משותפים. זה זיהום הדדי ורוחבי של המערכת הציבורית. כולם "שומרים" על כולם, וזה חלק מהנורמה הרווחת.

על רפורמה מנהלית בשירות הציבורי:

לא נערכה בישראל רפורמה שיטתית במנהל הציבורי מאז קום המדינה. נעשו שינויים ושיפורים אבל לא מספיק. המנהל הציבורי בישראל מפגר לעומת מדינות אחרות: באף מדינה לא מנהלים כך את התקציב. אין מדינה שבה השירות הציבורי משתק את עצמו, או שכך בנוי מבנה השכר. מדינות אחרות עושות רפורמה מדי עשור. ולנו יש דוחות, ועדות, הצעות, עד כדי כך ששאלת ה"מה לעשות" ברורה יותר מה"איך לעשות". רפורמה אחת דווקא כן נערכה בישראל, ב-20 השנים האחרונות: מדיניות ההפרטה. אין שום דבר רע בתפיסה האומרת שהמדינה לא צריכה לעשות הכל. אבל יש דבר רע בלהניח שההפרטה היא תמיד טובה. הפרטה זה כלי. היום נוצר מצב שנטל ההוכחה עבר למתנגדים להפרטה ולא לתומכים בה. וזה כתוצאה מאידיאולוגיה של האוצר. יש איזו טענה כאילו המנהל העסקי לא מושחת. זה לא נכון.

על הניסוי בהפרטת בתי הסוהר:

זה לא מתקבל על הדעת. לקחת את החופש של אדם זה תפקיד המדינה. זה דבר שנוגע לזכויות יסוד, ואסור למסור את זה לאף אחד. כל המדינות שעשו מהלך דומה הפריטו חלקים משירות בתי הסוהר, למשל נקיון, מזון. ואנחנו הלכנו על הדגם הקיצוני ביותר. דגם שקיים רק במדינה אחת: טקסס. בעיה נוספת היא שעל כל המהלך הלבישו מבנה רגולטיבי ענק, מה שיוצר בסופו של דבר היעלמות של החיסכון שלשמו נוצר המהלך. אבל רגולציה מהסוג המוצע לא תתקיים לעולם – היא לא פרקטית. אגב, התקצוב של הפיקוח והרגולציה לא נכנס כלל לחישובים התקציביים שמוצגים לבג"צ מצד המגנים על הרפורמה. זו דוגמא ל"הזזת גבולות" חמורה במיוחד.

ומה מציע?
יש לחזק את שירות המדינה כאגף מקצועי. יש ליצור קשר בין משרדי הממשלה השונים במקום יריבות. יש לחוקק את חוק יסוד: שירות המדינה, ולאגם אליו את כל רסיסי החוקים שנחקקו בתחום הזה במשך שנים. יש למנות שר למנהל ציבורי במשרד רה"מ. יש לחזק את הרשויות המקומיות כנדבך מרכזי בשלטון דמוקרטי. יש לדלל את סמכויות החשב הכללי. יש להחזיר את אגף תקציבים למשרד האוצר ולקחת ממנו את הסמכות למעקב התקציבי.

זהו.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על יצחק גל נור מדבר על מנהל ציבורי

  1. בַּיִם הגיב:

    איש אשכולות אמיתי גל נור!
    איפה ישנם עוד אנשים כאלו…

  2. ז'אן ז'אק הגיב:

    (קצת יותר מחצי קשור)
    בטוש של הסופש היתה כתבה אודות עתידים צוערים למינהל הציבורי. ובו סופר על אנשים שהחליטו למרות שזה משתלם פחות כלכלית החליטו לפנות למנהל הציבורי ולנסות לשנות במקום לנסות את מזלם בקורס הצוערים של משרד החוץ. נעים לראות שיש אנשים שמחליטים לנסות לשנות ולדאוג לסביבה שלהם על אף הקשיים שמסביב ("עבדתי רק חצי שנה כמלצרית עד ששובצתי בתפקיד").

  3. אדר הגיב:

    תודה.
    ואכן, זמן הקליטה הממוצע של עובד היום בשירותי הרווחה, למשל, הוא חצי שנה.
    חוץ מזה, מסתבר שלממשלה אין שום מאגר כוח אדם מסודר שממנו היא יכולה לשלוף אנשים מתאימים כאשר מתפנות משרות. ז"א מויינת חצי שנה, לא התקבלת? פעם הבאה שוב אותו דבר. מאבדים ככה המון אנשים טובים.

  4. אורן הגיב:

    זה נשמע מוזר, שדברים כל כך מובנים מאליהם צריכים לבוא בהרצאה, שאמורה לכאורה להציע רעיון חדש. הדברים הללו, בייחוד על הרפורמה הנדרשת במנהל הציבורי ועל השינוי המהותי בשיטת התקציב והשכר בישראל, היו צריכים להתבצע מזמן, וגם נדמה שהם ברורים מאליהם. חבל מאוד שאין בישראל שלטון שדואג למערכת הבירוקרטית, כמו שמצופה משלטון נורמלי.

    מצד שני, אני לא בטוח שאני מסכים איתו לגבי עניין השחיתות. קראתי לא מזמן בספרה של אניטה שפירא על ברל כצנלסון, על אחת מפרשיות השחיתות הראשונות במדינה – פרשת סולל בונה, שב 1927 נמצא שמנהליה, בייחוד דוד רמז, חילקו כספים לעצמם מקופת החברה (שכמובן נשענה בעיקר על תרומות). אולי היו פחות מקרים כאלו בעבר, אבל אני לא חושב ששחיתות היא המצאה מודרנית כל כך. יכול להיות שהזיכרון שלנו פשוט קצר מדי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s