שנה ושלושה ימים

לא יודעת.
קורא חביב הסב את תשומת לבי לעובדה שעברה שנה מאז שפתחתי את הבלוג. אמרתי לו שכבר שבועיים אני מסתובבת עם תזכורת בפלאפון "פוסט שנה" ולא כותבת אותו. הנה, אפילו עכשיו אני כותבת שורה ומייד מוחקת. לא יודעת מה בעצם אני רוצה לומר.
בתיכון, תמיד קיבלתי במקצועות ההומאניים ציונים לא משהו. דברו איתי במספרים, בפונקציות, במודלים, בגרפים, כל דבר שיש בו חוקיות ברורה. בחדרי חדרים הייתי מנסה לכתוב יומן ומפסיקה אחרי פעמיים. לא זרם. הייתי כותבת שירים מחורבנים על ייאוש ואכזבה ואחרי כמה חודשים מוצאת אותם מעוכים בתחתית המגירה, קורעת אותם לחתיכות קטנות קטנות וזורקת לפח. אחרי שקראתי אתגר קרת כתבתי שניים-שלושה סיפורים קצרים, הם היו על אהבה נכזבת ושנאה עצמית או משהו. הם היו מאולצים ועגומים. כתבתי פעם מערכון אחרי שחבר קרוב הראה לי את המערכונים שהוא כתב. הראיתי לו את המערכון שלי. הוא לא צחק. גם אני לא.
את הבלוג התחלתי לכתוב איזה שבוע אחרי שנפרדתי מחבר שלי והיה לי ממש קקה. הרגשתי שאני רוצה לכתוב משהו, לא משנה מה בעצם. אבל היה חשוב לי שיהיה לזה קהל, אפילו מדומיין לחלוטין. לא כתבתי ממש על הפרידה וזה לא היה הנושא, למרות שאפשר להבין את זה בין השורות של הפוסטים הראשונים. אבל היכולת הזאת להביע את עצמי כסתם אני, בלי שום דבר מסביב, הייתה כמו איזו הצהרת עצמאות קטנה. מאז הבלוג הפך לחלק בלתי נפרד ממני. כשפרסמתי פה את הפוסט על הפיגוע עם הטרקטור והגיעו אלי תגובות זועמות, ממש לא ישנתי טוב בגלל זה. מי היה מאמין.
אתם רואים, ידעתי שאין לי מה לומר. טוב, לכו לישון או לעבוד או משהו.
אה, קחו שיר יפה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה אני, ההתחלה, מוזיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s