C | Am | F | G

אני עייפה.
אני עייפה כבר הרבה זמן.
אם רק היה אפשר עכשיו לעשות קופי למחשבות שרצות לי בראש, ופייסט לדף הזה, הדברים היו הולכים הרבה יותר מהר. באמת. לאצבעות שלי אין כוח להקליד.
אתם יודעים, אני יודעת לנגן על הפסנתר את הליווי ל"מקום לדאגה", כבר מגיל 11. אני אף פעם לא אשכח איך לנגן את זה. גם כשאני אהיה בת 80 אני אדע לנגן את הליווי ל"מקום לדאגה". אני אנגן את "מקום לדאגה" לנכדים שלי אחרי ארוחת צהריים.
למדתי לנגן את זה כי הייתי בחוג אורגן. זה היה השיר שניגנתי בהופעת הסיום. בחוג למדנו לנגן בשיטת "ימאהה". אלוהים יודע מה נפל על ההורים שלי שהם החליטו לשלוח אותי לחוג אורגן של ימאהה במקום לקונסרבטוריון כמו אנשים נורמלים. השיעורים היו מתנהלים בקבוצות של עשרה ילדים, והיינו כולנו יושבים מול האורגן שלנו והמורה היה אומר: "סי!" והיינו כולנו לוחצים על סול, דו, ומי, בסדר הזה כי בימאהה לא למדו לפי סולם אלא לפי צורה, והיה יוצא C. במקביל היינו דורכים על הבס דו, אבל בלי להבין למה דו, או לחילופין למה יש לאורגן בסים חשמליים מכוערים למטה. אחר כך היינו מנגנים קדנציה, זאת אומרת C, Am, F, G. מישהו בתאגיד ימאהה החליט שזה צירוף הרמוני של אקורדים שנאה לנגנו ברצף. אז השיר הראשון שלמדנו היה "דיאנה".
אם התחשק לנו להתפרע, היינו מוסיפים מקצבים פרועים כמו סמבה במהירות 120 או טנגו במהירות 80. אפשר היה לנגן בסאונד של חצוצרה, אבל לא כמה תווים ביחד. היה אפשר ללחוץ על עוד כפתור ולעשות הד.
את "מקום לדאגה" דווקא ניגנתי לפי תווים (שמאוד התקשיתי לקרוא). אחרי ההופעה הזו, שבה טעיתי כמה פעמים ורציתי למות, עזבתי את החוג והלכתי לנסות את מזלי בחליל צד. אבל לא הצלחתי להוציא צליל והמורה אמר שאני כנראה אסטמטית וזה לא בשבילי. אז עזבתי, ואז הלכתי לרקוד סטפס. ואחר כך ג'ז. אחר כך הלכתי לשיר.
האורגן המשיך לשבת בבית ולצבור אבק. הוא הפך למין גוש חום ומשונה שאף אחד לא יודע מה לעשות איתו. אני חושבת שבסוף נתנו אותו לגן ילדים במתנה.
כבר כמה שנים אני מלמדת את עצמי, ממש לאט, לנגן על פסנתר, ואפילו יש לי גיטרה (אני ממש גרועה בגיטרה). איזה יפה זה פסנתר נכון? איזה כלי נגינה נפלא.
זה מה שקורה כשכותבים עייפים, מתחילים להתפייט על כלי נגינה תוך כדי התעפצות.
מה אתם אומרים, נשמע שיר?