התחלתי לקרוא בספר של ארנה קזין, "על הנוחות".
בא לי לדבר על מה שקזין חושבת על איקאה.
קזין רואה בתופעת איקאה תופעה שלילית, "דמורקטיה אוליגרכית". איקאה לדעתה מצמצמת את אפשרויות הבחירה של הקונה, שנמצא באשליה שיש לו בחירה כמעט אינסופית של פריטי ריהוט ואפשרויות סידור, אך למעשה מולך שולל. על זה אפשר בהחלט להתווכח. אבל על נקודה אחת רציתי להתעכב. קזין כותבת: "אנחנו כבר לא מתאמצים למצוא ריהוט ישן שאפשר להפיח בו חיים, אנחנו לא יוצרים קשרים אישיים עם נגרים ורפדים, אנחנו מתנתקים מהמסורת של העיצוב, מההיסטוריה של החפצים, ומעדיפים ריהוט שיש לו אך ורק הווה… רהיטי איקאה מנותקים ממעגל החיים ההיסטורי של רהיטים שמתיישנים ונשברים… עוברים מדור לדור…".
האם קזין היא רומנטיקנית? הרומנטיקה מבכרת את היחודי, הראשוני, החד פעמי, האישי, על פני האוניברסאלי. הרומנטיקנים שואבים את השראתם מהספונטני. אך מה ספונטני כל כך ברהיט ישן? הייחודיות שארנה קזין שואפת אליה עומדת אך ורק למול מה שהיא תופסת כאי-ייחודיות, כפס היצור, של איקאה. אבל אסור לשכוח: איקאה היא התרסה מודרנית כנגד אי הייחודיות של העיצוב הישן והמסורתי, שנשען תמיד על עשרות ומאות שנים של אילוצים דקורטיביים וארכיטקטוניים מגוחכים שעבר זמנם. כלומר, קזין מתריסה כבר כנגד ההתרסה. אולי בדומה להתרסה הבורגנית נגד מעמד האצולה, שהובילה להתרסה המרקסיסטית נגד הבורגנות. אך בהתרסה הכאילו-מרקסיסטית של קזין אין תוכן, כיוון שהיא אינה מקדמת את התרבות הצרכנית לשום מקום חדש, מועיל או צודק יותר, אלא היא שמרנית רדיקלית במהותה, כלומר – רוצה לחזור למה שהיה פעם ולשמר אותו על חשבון החדש.
קזין מתבעסת עלינו שאנחנו לא שואבים השראה לריהוט שלנו מ"הרחוב", מ"ההיסטוריה", אלא רק ממה שיש בחנות. לדעתה התרבות הצרכנית הזו יוצרת מצב של ניתוק מהסביבה. היא גם פוגעת בבעלי העסקים שפרנסתם ב"רחוב" – חנויות רהיטים קטנות, בעלי מלאכה מיומנים וכולי. אז קודם כל, אי אפשר ולא יהיה אפשר לנתק את הסביבה הביתית מהסביבה החיצונית. הסביבה הביתית מושפעת תמיד ממה שקורה מחוץ לה, מהחיים שלנו מחוץ לבית. מה שחשוב להבין, זה שהיום הסביבה החיצונית של אנשים אינה בהכרח כמה מאות המטרים הפיזיים שמקיפים את הבית שלהם. הסביבה שבה אנחנו חיים היא סביבה מרושתת מאוד, שמורכבת גם ממרחבים פיזיים (מרוחקים יותר או פחות), אבל גם ממרחבים תקשורתיים, וירטואליים, חברתיים, תעסוקתיים, מדימויים שונים שיש לנו על עצמנו ועל המעמד שאנחנו שייכים או רוצים להשתייך אליו, וכולי. מה שקזין מתקשה להסכין איתו הוא הרישות המודרני הזה. אם כבר, היום אנחנו מושפעים הרבה יותר מהסביבה מאשר בעבר. דבר שני, הנושא של פגיעה ב"עסקי רחוב" הוא קשקוש מוחלט. יש היום אופנה של רכישת מוצרים ייחודיים מחנויות בוטיק ומבעלי מלאכה מגוונים, כאלו ש"אף אחד עוד לא גילה". הצרכנות ההמונית עברה מן הרחוב לאיקאה, זה נכון, אבל העסקים הקטנים הסתגלו ועברו תהליך של הפיכה ל"יוקרתיים" (וגם אם הם לא היו עוברים תהליך כזה והיו גוועים, זה גם היה בסדר). זה קורה. השינוי הזה הוא טוב, הוא הכרחי, והוא טבעי.
כמה מילים על כסף: נדמה כאילו התלונה התרבותית ה"שמאלית" המרכזית של העשורים האחרונים היא כנגד מה שנקרא "חומרנות", כלומר ההעמדה של הרכוש וההון בראש סדר העדיפויות, הקידוש של החומרי, הסגידה לכסף, תרבות הצריכה כפני הכל.
אך מי בעצם מקדש את החומר? הקפיטליסט אינו רואה בכסף דבר מלבד אמצעי. אין שום דבר מקודש בחומר לשיטתו, בדיוק להפך: הכסף, הרכוש, הינו רק אמצעי להשגת המטרות והרצונות האינדיבידואלים של כל אחד ואחד, יהיו מה שיהיו (ממש לא אכפת לו מה תקנה בכסף שלך). דווקא המלינים נגד החומריות הם אלו הסובלים מהפטיש החמור ביותר לחומר: אלו רואים בבעלות על רכוש והון את גרעינו של הקיום האנושי המודרני, את המפריד והמאחד בין כל בני האדם, את העומד במרכז התרבות.
והנה ארנה קזין, מלכת הרוחניות, נורא רוצה שנראה ברהיטים שלנו מעין יצורים חיים, עם עבר, הווה ועתיד, שנתייחס אליהם יפה ובכבוד, ולא סתם כמו איזה חתיכות עץ שאמורות להחזיק כמה ספרים. קזין רוצה שוויון, אבל שונאת כשלכולם יש רהיטים ששווים כלום. מעצבן אותה שהפכנו לפרקטיים כל כך. שהפכנו לקפיטליסטים אמיתיים שרוצים בסך הכל לרכוש חפץ שימושי במחיר לא יקר מדי, כדי שיהיה לנו יותר נוח (בכלל, נוחות היא כמעט מילה מגונה, תועלת היא מילה מגונה). מרגיז אותה שלא אכפת לנו שהשידה נראית כמו עץ מלא, אבל בעצם עשויה מסיבית. היא רוצה שיהיה לנו אכפת מהמהות של השידה, מהמהות של החומר. היא שוכחת שהמהות של החומר מגיעה אך ורק מאיתנו, מהתכנים שאנו בוחרים ליצוק אליו. אין זה משנה מהותית מי הרכיב את השידה ומאיזה עץ היא עשויה, מה שמשנה זה מה אנחנו חושבים על השידה שלנו ואיזה צורך היא משרתת אצלנו. אם אנחנו מתעניינים רק במשהו שיחזיק לנו את הספרים, זה מה שהיא – פונקציה נקייה. השידה לא נעלבת.
סלט ירוק 
בלי להיכנס לדעתי על ארנה קזין, שאני מוצא את עצמי לא מסכים כמעט לכל דעה שהיא מביעה, רומנטיקה ושמרנות תמיד היו חברות טובות. ולא מפליא שהביקורת על השינוי שעברה החברה בימינו גורם להתרפקות על מצב החברה בעבר, בכל תחום. ספציפית לצרכנות, אני חושב שהטעות העיקרית של העמדה הזו היא ההנחה שבגלל שהיום מספר מצומצם של חברות אחראיות לייצור העיצוב הפנימי של הבית, ואילו פעם היה מספר רב הרבה יותר של יצרנים כאלו, מבחר הטעמים שיש לך לבחור ממנו הצטמצם. למעשה, מספר הטעמים לא השתנה – נכון שבעבר היו עשרות יצרני רהיטים, אולם בכל תקופה היה מספר מצומצם של סגנונות שכולם היו מקפידים לא לחרוג מהם. והרי זה טבעי – סגנון החיים של רובנו דומה במידה ניכרת, ולכן הגיוני שעיצוב הבית שלנו יהיה כזה.
אדר – פוסט מקסים ומעניין.
אורן: "רומנטיקה ושמרנות תמיד היו חברות טובות". הערה מעניינת, אני חייב לומר שלא חשבתי על זה ככה, אני כן תמיד חשבתי שרומנטיקנים הם תמיד אלו עם החולשה הכי גדולה לדעות קצת מסוכנות (סוגי הפאשיזם למיניהם, קומוניזם וכו'…). לכן נראה לי שלא ככה אני רואה שמרנות. בעיני שמרנות היא תכונה שיכולה להיות מצוינת ומועילה: שמרנות היא בעיני הרצון להאט שינויים, למנוע מהפכות. כמיהה אובססיבית להחזרת "עטרה ליושנה" היא לא תכונה טובה, ונראה לי שיש קשר בין זה לבין רומנטיקה. וזה קשר די מעצבן.
אני גם לא מסכים עם האופן שבו מתארת אדר את הקפיטליסט. אני חושב שהוא יותר מחובר לחומר ממה שאת מתארת. הוא קפיטליסט, ולכן הוא מאמין בין היתר שצריכה מביאה לאושר. את מעמד הקדושה הוא נותר לא לחומר, לא לשידה, אלא לצריכה עצמה: שם נמצא הכוח, שם נמצאת הרווחה בלה בלה בלה. מכאן הדרך קצרה לכל מיני טקסטים שאני לא מצליח לשכוח לא משנה כמה אני מנסה (מרקוזה, גולברטייט וכו'…איזה פלצן אני וואי וואי וואי): מקומות כמו איקאה, אורנג' ועוד, תמיד טוענים בפרסום שלהם את הטענה המעצבנת כל כך שהמוצר שלהם הוא לא מוצר, הוא לא פלאפון, והוא לא ספה, הוא לייפסטייל, הוא דרך חיים, הוא מגניבות, וכו'. (רוב) הנגרים של לפני מאתיים שנה לא טענו דברים כאלה, ולכן באיזשהו מקום גם אני הייתי רוצה ללכת לנגר. ולא עושה את זה כי זה יותר יקר.
לא קראתי את הספר, עדיין לפחות. אבל אני נגר, ככה שיש לי כמה דברים לומר. אין לי בעיה עם איקאה, או עם חברות שבונות רהיטים בפס ייצור באופן כללי, בגלל שאני לא מכוון לאותו הקהל. אני חושב שאדם שרוצה רהיט כלשהו שיהיה "מהיר" – משהו כמו פאסט פוד: קל ונוח להרכבה, זול (יחסית), ומעוצב בהתאם למוצרי התרבות האחרים שאנחנו חולקים כחברה, בהחלט ימצא את מבוקשו בחנויות המציעות עושר של פריטים לכל אדם ולכל כיס. אבל יש לי בעיה עם הטעם, וגם עם העיכול. אני לא חושב שצרכן אמור להסתפק במה שמציעים לו בחנות מותג כלשהי, כמו שהוא לא צריך להסתפק בפיצה ממותגת ואחידה. אני, את הפיצה שלי, אוהב עם בצק טוב יותר משל דומינוס. העיצוב המודרני שמוצע באיקאה, או הכמו- ישן שלהם שמיוצר על בסיס המודרני, הוא אופציה אחת. את אותו המיטבח הבסיסי מאיקאה, נגר או חברה מתמחה יכולים לייצר במגוון רחב יותר של עיצובים, בצבעים ובטקסטורות שונים ומשונים, וגם באיכות גבוהה יותר. ולא, אני לא חושב שאני יותר טוב מאיקאה, אלא יודע שאני מציע שיטות בניה חזקות יותר, חומרי גלם עדיפים, שירות אחר, וגם מגוון רחב יותר של עיצובים, דווקא מכיוון שאין לי קטלוג. אני לא חושב שדברים צריכים להיות מיושנים אם הם מציגים לראווה מחבר מסוים, ולא שהם צריכים להיות פלסטיים למראה ולמגע בכדי שיהיו מודרניים. רהיט יכול להיות חדשני ועדיין להיות בנוי מעץ מלא, בחיבורים מסורתיים. הבעיה השניה שיש לי היא עם העיכול – אבל לא שלי, אלא של הסביבה. הסביבה שלנו סובלת מפסולת הייצור של חומרי גלם רבים אשר משמשים בכל התעשיות, וגם הסביבה הקרובה סובלת מחומרים שונים אשר מוטמעים בחומרי הגלם הללו. באיקאה החליטו שהטרנד הירוק מתאים להם השנה, אז הם החליטו לנסח מסמך שמגדיר מה זאת אומרת להיות ירוק בעיניהם, והאמת היא שזה די מרשים, ושבחלק מזה אני, כנגר קטן, לא יכול לעמוד. אבל מעבר לכך גם הסביבה הבין- אישית סובלת לדעתי מהיעלמות החלל האישי והאחדת החלל הפרטי. זה לא התחיל עם איקאה, אבל יש לי תחושה שמחדרי ילדים אחידים מ"רים", עברנו לחדרי מגורים אחידים מאיקאה, ומטבחים אחידים מחברות מתמחות, וזו גם הבעיה שלי עם קפיטליזם נוסח ישראל: זה לא כמה כסף יש לך, אלא כמה אתה דומה-אבל-עם-דגם-מתקדם-יותר מהשכן.
אורי, זו תגובה נהדרת. אני רוצה להגיב עליה בחזרה כבר שבוע, אבל לא מצליחה לחשוב על משהו טוב לומר.