אני לא יודעת איך להגיד את זה, אז אני פשוט אגיד את זה.

אני צופה ב"דגראסי – הדור הבא".

אני שמחה שהוצאתי את זה. אבל אתם יודעים, חשוב גם לציין שהקנדים, בניגוד לאמריקאים, יודעים איך לעשות סדרות נעורים שלא נופלות למלכודות של קיטש, פלסטיק, קלישאות וטמטום מוחלט. מעבר לזה, הם גם יודעים איך לעשות סדרות המשך שממש לא מביישות את המקור.

אפשר להשוות את זה קצת לקאמבק של בוורלי הילס 90210 (סדרה שהייתי לחלוטין מכורה אליה בנעורי). ב-90210 החזירו לנו את ברנדה, קלי ונאט. בדגראסי החזירו לנו את סנייק וג'ואי ג'רמייה. סנייק הוא מורה בחטיבת הביניים דגראסי וג'ואי הוא סוכן מכוניות אלמן. בעונה השנייה אנחנו רואים אותו בפעם הראשונה, כשהוא מבקר בקבר של אשתו המנוחה עם הילדה הקטנה שלהם. אני אומרת לכם שהתרגשתי עד כדי דמעות כשראיתי מצבה ענקית עם השם "ג'רמייה" עליה. בין היתר פשוט כי לא זיהיתי את ג'ואי כשהוא נכנס לפריים, ורק אחרי שראיתי את הכיתוב הבנתי על מי אני מסתכלת – ג'ואי פאקינג ג'רמייה! הוא קירח וחמוד ובן איזה 40. ולא, הוא כבר לא חובש את הכובע ההוא.

בוורלי הילס, בדומה לסדרות נעורים אמריקאיות אחרות כמו הצלצול הגואל, היתה עטופה תמיד באיזו עננת פנטזיה ורדרדה וסמיכה. המציאות לא משחקת כאן תפקיד ויש ממש נסיון פעיל לדחוק אותה החוצה. זה מדהים איך בסדרות אמריקאיות כל דבר שעלול אפילו קצת לשבור את האידיליה צריך להיכנס בדלת מיוחדת: יש פרק שמטפל בנושא של אפליה נגד אפריקנים-אמריקנים, יש פרק שמטפל בנושא של בעיות אכילה (זוכרים את החברה הפסיכית של קלי שהיתה לוקחת כדורים והם נפלו לה מהתיק?), יש פרק שמטפל בגירושין. אבל אחרי הפרק הזה לא ממשיכים לחיות עם הפגם, לא, זה כבר יותר מדי למוח האמריקאי המודחק. או שהבעיה נפתרת, או שפשוט לא מראים אותה יותר. הכל חייב לחזור בדיוק לאותו מקום שממנו התחיל, אחרת הקונספט ישבר והצופים יתחילו לבכות, לצרוח ולבזוז חנויות של וול מארט או משהו.

בסדרות כמו דגראסי יש ילדים מכוערים, שמנים, עם גשר, מכל מיני צבעים, והם כולם מדברים אחד עם השני ומכירים אחד את השני. יש אינטראקציה בין השכבות השונות בחטיבה, יש סיפורים של ילדים קטנים ושל ילדים גדולים, והם כולם מעניינים. יש ילדה שהיא קצת כלבה, ויש ילד שהוא קצת מניאק, ויש ילדה שהיא שמנה אבל יפה ומקובלת,  ויש מלא התאהבויות וריבים, אבל כלום לא ממש נורא והחיים ממשיכים.

והבן החורג של ג'ואי חתיך לאללה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה אני, ההתחלה, טלויזיה, כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על

  1. יצא לי לראות פרק של "דגראסי-הדור הבא" (או איך שלא קוראים לזה) בשבוע שעבר, ויש להם עיתון בית ספר! אמיתי! מנייר! לא בבלוג!
    נפעמתי מאד.
    ואגב, אני עדיין לא מבינה איך ספייק החזיקה את השיער שלה ככה, שתדעי לך. יש דברים שנועדו להשאר מסתוריים לעד.

  2. Brutus הגיב:

    אבל מה עם ווילס? איפה הוא?
    והאם הלהקה המחורבנת שלהם הצליחה לשיר יותר משיר אחד (everybody wants something) חמש עונות?
    ומה עם קיית'לין היפה? כבר הפכה לגרושה + שניים שחיה על מזונות וצ'יזבורגר?

  3. אדר הגיב:

    עידית טוענת שהיא מופיעה בדור הבא כאשה מחומצנת, אבל אני לא ראיתי אותה עדיין.
    היום בפרק גילינו שהאבא האמיתי של הבן החורג של ג'ואי ג'רמייה מרביץ לו!

  4. idit הגיב:

    חוצמזה, יש קייטלין, בת השכן והמיתולוגית של ג'ואי גרמיה, ויש קת'לין – זאת עם האמא האלכוהוליסטית, החבר המכה והפרעות האכילה. הבדל של הברה אחת, ועולם ומלואו.

  5. אדר הגיב:

    כשקת'לין אכלה את כל העוגיות ורצה להקיא – זה עשה לי טראומה נוראית ונראה לי שמנע ממני להתדרדר להפרעות אכילה לכל ימי חיי. אתם רואים ילדים, הטלויזיה מחנכת!

  6. עכברתול הגיב:

    אני לא חושב שהיתה בדגראסי בחורה אחת שחלמתי לזיין.
    בוורלי הילס, מצד שני…. הייתי נותן זוג ברכיים כדי לזיין כל אחת, אפילו אמא של ברנדה, ואפילו את המגעילה ההיא שהיתה הבת של המפיק (טורי ספלינג קראו למכוערת הזאת).
    כמובן, הייתי מזיין בכיף כל עוד היתה לובשת שק דואר על הראש הענקי והמעוות שלה. מגעילה.

  7. שחר הגיב:

    טוב, זה יישמע מוזר, אני משער, אבל מה שאני באמת ובתמים הייתי שמח לו הוא סדרת המשך ל"תיכון הלבבות השבורים" שהיתה בקלות סדרת בית הספר הכי טובה שיצא לי לראות אי-פעם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s