חזרתי.
שאול כתב על ספרים של טיולים, אז אני אכתוב על מוזיקה של טיולים.
חלק א: ארז לב ארי
השם של ארז לב ארי לא עושה לך חשק להקשיב למוזיקה שלו, כי הוא נשמע כמו שילוב בין שחר אבן צור, קובי אפללו ונמרוד לב. בשילוב העובדה ששירים שלו רצים בגלגל"צ ("לבבתיני", "מה אעשה"), סביר להניח שלא היתה לי שום מוטיבציה להכניס את היוצר הזה לחיי. כל זאת אלמלא שיר הנושא של הסדרה "סרוגים", "אנה אפנה". שיר יפה. ודווקא הוא לא נמצא באלבום המצוין שלקחתי איתי לטיול, "שמחת הפרטים הקטנים".
האלבום הזה גדול מסך חלקיו. מסוג האלבומים שמזכירים לך למה עושים אלבומים, ולא סתם שירים בודדים. "לבבתיני" (אחותי כלה) הוא סתם עוד "יודו-פופ" (כמו שהגדיר אותו השותף המשונה שלי) כששומעים אותו בנפרד. כחלק מהסיפור המוזיקלי של האלבום הוא פיסה יפהפייה וסוחפת. הקול של לב ארי עמוק מאוד, כמעט אטום, קול של גבר מבוגר (הוא כמעט בן ארבעים וזה האלבום העצמאי הראשון שלו). הוא שר בצלילים ארוכים, נמוכים, נמתחים ועוברים משיר לשיר כמעט בלי שינוי. הלחנים עשירים מאוד, כלי נגינה על כלי נגינה, שלב ארי ערבל אותם כל כך יפה אחד עם השני ועם הקול שלו ביחד, ויצר חוויה פשוט ממכרת. צריך לשמוע יותר מפעם אחת כדי להעריך את האיכות של היצירה הזו. ואם תחליטו לתת לו צ'אנס, שימו לב לשיר "מתוך האפלה", שמורכב בעצם משני חלקים. כשבחלק השני נכנס הקול הצלול של שרית שולצינר, מה שאני אגיד לכם, איזה יופי של דבר זה. מזמן לא נהניתי ממוזיקה ישראלית ככה.
חלק ב: MGMT
יה-בה-ביי.
את האלבום השני של MGMT, שמו בישראל "Oracular Spectacular", נהניתי במיוחד לשמוע בשדות תעופה. למה כל פעם כשהגיע השיר (המעולה! בק אוכל את עצמו) "Electric Feel", התחילה לרוץ לי בראש סצינה שלמה מתוך המחזמר האלקטרוני החדש שהמצאתי: "Airport Express": בבת אחת כל האנשים שיושבים מולי על הכסאות האפורים הקשים קמים. אורות הנאון החיוורים נכבים ובמקומם נדלקת תקרת דיסקו מטורפת במליון צבעים, הרחבה מתמלאת בכוסיות שמחליקות על רולרבליידס, הלהקה יורדת מהתקרה לבושה בבגדים מנייר כסף. כולם מתחילים לרקוד: על הרצפה, על הכסאות, על המדרגות הנעות. הדיילים מתחילים להתעלס. הזקנים רוקדים את הרובוט. כולנו באורגיה משוגעת למשך שלוש דקות וחמישים שניות.
מעבר לזה, האלבום הזה הוא יציאה מגניבה של ממש. חזקה, הזויה אבל קומוניקטיבית להפליא. ואם גם להם תחליטו לתת צ'אנס, כדאי להצטייד ברמקולים טובים עם בס שיוציא אותם כמו שמגיע להם לצאת.
מה שעוד מגניב זה שלאחד מהם קוראים בן גולדווסר, שזה הכי יהודי.

 MGMT: The Handshake

פוסט זה פורסם בקטגוריה מוזיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על

  1. יודו-פופ היא הגדרה מצוינת.

  2. אדר הגיב:

    תודה לך יקירת הבלוג

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    weekend wars זה שיר הרבה יותר טוב שלהם

  4. אדר הגיב:

    גם שיר מעולה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s