My Big Book of Grievances (זוכרים מאיפה זה?)

1. לא מזמן ביקרתי בסין. מדינה קטנה, אולי שמעתם עליה. יש בה כחצי מליון בני אדם. בקיצור, ברחוב בו היה ממוקם המלון שלי בבייג'ינג, באמצע שכונת עונ-עוני, החליטו להניח איזה צינור או משהו. בשביל זה חפרו כל פעם לעומק 2 מטר, הניחו את הצינור, וסגרו. שהיתי במלון שבוע. ביום בו הגעתי עבודות ההנחה הגיעו מרחק מאה מטר מהמלון. ביום בו עזבתי העבודות הגיעו כבר מאה מטר לצד השני. הפועלים עבדו משבע בבוקר עד סביבות אחת בלילה, נון סטופ. היו שם בערך 15 פועלים בכל רגע נתון על החתיכת צינור הזה. כל פעם שיצאתי מהמלון הבור היה במקום אחר ונתיב ההליכה שלי השתנה בהתאם.
חזרתי לארץ. אתמול התחילו הלימודים. נסעתי בשעה ארבע לאוניברסיטה המדכאת ביקום. אז נכון, סין זו מדינה מגעילה, דיקטטורה, האנשים שם עושים קקי ברחוב, ובאמת שאין לי שום רצון להידמות להם, אבל למה – למה – לא זזים כבר עם הרכבת הקלה המחורבנת הזאת?! אני "נוסעת" על הנתיב האחד שנותר מדרך חיים בר לב, וכל מה שאני שמה לב אליו זה החצי טרקטור העקום שמשייט לו בדד על הריסות הרכבת, ואין פועל אחד לרפואה, רק מאות אנשים שעומדים בפקק ומזיעים בחורף.

2. לימודים זה מגעיל. אני שונאת לקרוא דברים. ועוד באנגלית. מה הקטע של העודף טקסט הזה ששופכים עליך במדעי החברה? כאילו, זה לא שיעור ספרות. תגידו את מה שרציתם באיזה עמוד-שניים ותעשו לי טובה. אם אתם אוהבים לכתוב, במקום להתפייט על מודלים לבניית תקציבים לכו תכתבו רומן.

3. פעם, היה מספיק להסתכל לבחור על הפרצוף ולשקול אם הוא מוצא חן בעיני. היום, שמתי לב, העין שלי נודדת למקום אחר בגוף. האצבע. לבדוק אם יש עליה טבעת. פאתטי.
כל הבחורים תפוסים. כל הגברים כבר מבוגרים. לכל החתיכים יש שיער שיבה. לכל הרווקות יש פלולות. לכל המכוערים יש לפטופ. מה עוד יש.