מרטיני על הבוקר

התאהבתי, שוב.
ושוב, מדובר בסדרת טלויזיה. הפעם משובחת במידה שלא נתקלתי בה כבר זמן רב: אני מדברת כמובן על Mad Men (מי שמכיר אותי כבר שמע ממני את השם הזה בהתלהבות בשבועיים האחרונים, שבהם בלעתי במרוכז את שתי העונות ששודרו עד כה).
אז קודם כל, מי שעוד לא צפה, שילך מיד ויפתח את ה-V.O.D או את האינטרנט ויוריד לעצמו כמה פרקים.

הדמות הטרגית האמיתית ב"מאד מן" (תסלחו לי שאני לא קוראת לה "הגברים של שדרות מדיסון", אני פשוט לא יכולה) היא לא גבריותו המסוקסת של דון דרייפר (איזה חתיך!), אלא דווקא דמותו של החשבונאיתקציבאי הצעיר פיטר קמפבל, שמשוחק באופן מרשים על ידי וינסנט קרת'יזר (שבמציאות נראה ממש אחרת מבסדרה).
פיט קמפבל הוא תערובת של גבריות וילדותיות, של רגישות וחוסר טאקט משווע, של אהבה ושנאת נשים, של חוצפה ופחדנות, של יופי ושל כיעור. ההבעות על פניו משתנות כל שתי שניות בערך, כשהוא הופך ברגע מחנפן מלוקק לחיית מין, לילד פגוע, לאיש עסקים קשוח ולמשורר מהורהר.

בתחילת הסדרה פיט הוא תקצביאי חדש יחסית בסטרלינג קופר, מלא אמביציה ובוז. הוא עומד להתחתן ובדרך לחופה לא שוכח להתחיל עם כל מה שזז(ה), לדחוף ידיים מתחת לחצאיות ואפילו להזדיין עם פגי המקסימה יום לפני החתונה. לאשתו לעתיד הוא אומר בטלפון "ויתרתי על הכל בשבילך, מה עוד את רוצה, גנבת את ליבי", וקורץ לחברים שלו מהעבודה. טיפוס דוחה. לאט לאט הצופה מבין שעומדת בפניו יותר מדמות קרטון של גבר שנות השישים הטיפוסי. לפעמים אנחנו תופסים אותו חושב. שקוע עמוק בעצמו, עיניים עצובות, ואנחנו רק יכולים לדמיין מה זה שעובר לו בראש. אולי הוא חושב על זה שאבא שלו ממש לא סובל אותו. אולי על זה שהוא תקוע עם אשה שהוא לא אוהב, אולי הוא חושב על פגי, אולי על כמה שהוא שונא את זה שהוא כל כך צעיר ואף אחד לא מכבד אותו, אולי על דון דרייפר. אבל זה נמשך רק שניה. פיט מתנער מהר, ומעלה על הפרצוף שלו את ההבעה הקבועה של חיוך מזויף וביטחון מעורר דחייה. הכל כדי לעבור עוד יום. עוד יקרו לו כל מיני דברים, אבל אני לא אגלה עכשיו.
הנה אחד הקטעים האהובים עלי:

פיטר, קח אותי. בעצם קח את פגי. או אותי. טוב, את פגי.