גלעד שליט וחברה אזרחית

עשיתי קצת חושבים בנושא המאבק הציבורי לשחרורו של גלעד שליט. גם לי, כמו להרבה אנשים שאני מכירה ובעיקר בלוגרים דעתניים, המאבק הזה נראה במבט ראשון מיותר, טפשי ומזיק יותר ממועיל. אבל לפני שקובעים קביעה כזו נחרצת, צריך להסתכל על הנחות היסוד שלה.

מטה המאבק לשחרורו של גלעד שליט הוא למעשה קבוצת לחץ בעלת אינטרס ברור אחד: שגלעד שליט ישוחרר. מטה המאבק לא מביע דעה, לפחות בגלוי, לגבי איך בדיוק הוא מעדיף שדבר כזה יבוצע: שחרור אסירים? מבצע צבאי? הפצצת הרצועה? תיווך בינלאומי? פחות חשוב. העיקר שיחזור הביתה. הבקשה היא בקשה אנושית, רגשית, אינטרסנטית במפגיע.

מהו שורש הביקורת נגד המאבק? הנחת היסוד לפיה אזרח צריך לחשוב באופן מערכתי, או באופן ציבורי, ולא באופן פרטי. אדם המבקש בגלוי משהו מן המדינה לא נתפס כאזרח אחראי כיוון שהוא לא שוקל קודם את מלוא ההשלכות של מימוש רצונו, הן מבחינת מהות ההשפעה (על מי זה ישפיע? מה יהיו התוצאות המעשיות?), והן מבחינת טווחי הזמן (מה יהיו ההשלכות לטווח הארוך לעומת הטווח הקצר?).
הנחת היסוד הזו מאוד ישראלית. בדמוקרטיות אחרות יצוג של אינטרסים הוא דבר מקובל (צורת היצוג משתנה אך במדינות רבות זה נחשב חלק לגיטימי מהדמוקרטיה ומהקשר של השלטון עם הציבור), אך נראה שבישראל קיים חוסר אמון במערכת הפוליטית במידה כה רבה, עד שזה נחשב חסר אחריות "לזרוק לחלל האויר" רצונות לא מעובדים ולא שקולים של ציבור זה או אחר.

האם זה באמת נכון? האם כך רצוי שיהיה? לא סתם אומרים שבישראל כל אחד הוא ראש ממשלה בעיני עצמו. כולנו רוצים לראות את התמונה הגדולה, וכולנו רוצים לתפוס את מלוא כובד המציאות ולנהל אותה כראות עינינו.

עוד נקודה היא שהישראלים רגילים לחברה שמפולחת למספר סקטורים ידועים וברורים: ערבים-יהודים, חרדים-דתיים-חילוניים, שמאלנים-ימניים, אשכנזים-מזרחיים. לכל אחד ברור איפה הוא עומד ואיך הוא רואה את עצמו ביחס לאחר, ויותר מזה: מה הוא אמור לרצות לעומת האחר. כשמתחילים להופיע אינטרסים חדשים בחברה הישראלית אנחנו מתקשים לעכל את זה, ומתקשים לתת להם לגיטימציה – משהו פה נראה לנו חסר טעם, אינטרסנטי, לא שקול.

לטעמי נראה שהחיך הישראלי לא בשל לטעמם של אינטרסים מגוונים והבטן שלו קצת רגישה מדי בשביל לבלוע אותם (מטאפורה קולינרית מס' 4). בנוסף לזה המערכת הפוליטית בישראל לא יודעת לייצג אינטרסים מסוג כזה כמו שצריך. היא לא בטוחה אם למסד אותם פוליטית (נניח, להקים מפלגה לשחרור גלעד שליט), או אולי לשבת עם מטה המאבק למשא ומתן, או אולי להתעלם, או לנכס את המאבק לעצמם (אהוד ברק), או אולי להנהיג פה איזו שיטה של ייצוג קורפורטיסטי כזה או אחר (למשל שכל הארגונים הפועלים לשחרור גלעד שליט יתארגנו בצורת קורפורציה וימנו נציג מטעמם שישתתף בקבלת החלטות עם הממשלה בתחום זה).

אם אתם שואלים אותי (ואני יודעת שאתם שואלים), לא צריך להתרגש ממטה המאבק. זה יפה ונכון שבמדינה דמוקרטית אנשים יפגינו למען מה שחשוב להם, גם אם זה משהו טפשי, או לא מעשי, או צר. הגדולה של הדמוקרטיה היא שהיא יכולה להכיל את זה, לעבד את זה ולהוציא החוצה סוג של פשרה. ככל שיהיו בישראל יותר תופעות כאלה הדמוקרטיה הישראלית תתגמש ותפרח. בקיצור, מפריע לכם משהו? תגידו. לא כל אחד הוא ראש הממשלה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, ציבוריות, תלונות הציבור. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

15 תגובות על גלעד שליט וחברה אזרחית

  1. אורן הגיב:

    אני חושב, ש"טענות הבלוגרים" כנגד המאבק הן קצת שונות: לא מדובר על קבוצה קטנה של אנשים עם אינטרס אישי, אלא מדובר על חלק גדול מאוד מהעם. וכאן, זה לכאורה נהיה מסוכן: אם, נניח, 70% מהעם רוצה משהו בכל מחיר, ממשלה לא אחראית יכולה להחליט ללכת על זה משיקולי פופולארית או שיקולים דמוקרטיים. ואז החשש הוא שהיא תלך על זה מהלך שהוא נכון אמוציונלית, אבל לא נכון אסטרטגית.

    אני לא בטוח שאני מסכים עם הגישה, בכל מקרה. ובכלל, כבר קיבלנו הוכחו שהממשלה לא התקפלה (עד היום) לרצון הציבור ועשתה הכל למען שחרור שליט. אולמרט הוא ראש ממשלה לא פופולארי.

  2. אדר הגיב:

    אורן, אתה אומר ש"ממשלה לא אחראית יכולה ללכת על זה משיקולי פופולאריות או שיקולים דמוקרטיים". תשמע, מה לעשות, אנחנו חיים בדמוקרטיה. וחלק מהעניין בדמוקרטיה הוא שמעשי הממשלה צריכים לשקף את הרצון של הרוב. הם לא אומרים שהם רוצים את זה בכל מחיר, הם אומרים שהם רוצים את זה. השיקול של העם לא תמיד יכול להכיל את המחיר. קח דוגמא: אני בעד הפחתת זיהום האויר. האם זה אומר שאני בעד סגירת מפעלים? הטלת מיסוי? חקיקה מגבילה? לא אמרתי. התפקיד של הממשלה הוא לעבד את הרצונות של העם, מה שנקרא בעברית צחה ה"תועלות" שלו, עם מחירים של חלופות מסוימות ואז להחליט מה לעשות. במקרה של גלעד שליט בהחלט יכול להיות מצב שוואלה, המחיר גבוה מדי (כמו שאומרת ציפי לבני לאחרונה). ועובדה שחלקים גדולים בעם כבר מתחילים להפנים את זה. אגב, לפעמים כשאומרים שהמחיר גבוה מדי זה בעצם אומר שלא שקלו את כל האפשרויות כמו שצריך או לא היו יצירתיים, או אולי היו פחדנים. ואולי זה מה שמטריד את מטה המאבק. שהממשלה מורכבת מפחדנים, שמפחדים לעשות פעולה צבאית כיוון שמשהו יכול להשתבש והאשמה תזיק להם פוליטית (יש פוליטיקאים שלא יזיזו אצבע אלא אם כן זה משהו שבוודאות יחזק אותם פוליטית).

  3. דרומי הגיב:

    האמת היא שקראתי כבר את מה שכתבת, ומשהו הפריע לי בבטן אבל לא ממש הצלחתי לנסח אותו לתגובה, ואז כשהפנית אותי חזרה לכאן – חשבתי והצלחתי לנסח.
    הבעיה עם הדרישה 'לשחרור גלעד שליט' היא לא שהיא סקטוריאלית אלא שהיא מופשטת. דרישות סקטוריאליות יכולות להיות קונקרטיות מאוד – קרי, מנוסחות כדרישה ברורה לפעולה מצד הממשלה. נניח, 'לסבסד את השכר של עובדי הטקסטיל'. את צודקת שזו לא תביעה שלמה, במובן שהתאגדות עובדי הטקסטיל לא מצביעה, למשל, על מקור תקציבי לסבסוד הזה. אבל לא זו הבעיה עם הדרישה לשחרור גלעד שליט.
    התביעה הזו היא תביעה קונקרטית – כל עוד היא מופנית כלפי חמאס. חמאס יכול לקום בבוקר ולהחליט שהוא משחרר את גלעד שליט; ממשלת ישראל לא יכולה. היא צריכה להחליט על פעולה קונקרטית אחרת – למשל, לעשות עסקה עם החמאס או לאשר פעולה צבאית לשחרורו.
    לכן אני טוען שכל עוד הדרישה של 'מטה המאבק' מופנית כלפי ממשלת ישראל, היא צריכה להיות מנוסחת באופן שיציב דרישה לפעולה מממשלת ישראל, ולא מהחמאס.

  4. אדר הגיב:

    דרומי – הטענה שלך מעניינת, ויש לי כמה דברים להגיד על זה:
    קודם כל בנודע לדרישה מופשטת. אני לא בטוחה שדרישה של ארגון אזרחי צריכה להיות מנוסחת כחלופה מוגדרת לבעיה. כלומר: אני יכולה לומר, כמו שהדגמתי קודם, שאני דורשת שהמדינה תפעל להפחתת זיהום האויר. אני מפעילה לחץ אלקטורלי על המדינה והיא אמורה לחשוב: אוקי, איך אני עושה את זה. לא מדובר על רזולוציה של מקורות תקציביים אלא רמה אחת מעל: מה המדיניות. אני כאזרח לא אמורה להתוות מדיניות אלא להעלות צרכים או בעיות. במקרה של גלעד שליט אני חושבת שקמה זעקה כיוון שדרך הפעולה לפתרון הבעיה מאוד קריטית, ולכן אולי במקרה הזה יש מקום לביקורת על העמימות של הדרישה. מה שמביא אותי לנקודה השניה שנוגעת באופן כללי לחברה האזרחית בישראל. כמו שאמרתי בפוסט יש כאן ארגון אזרחי שפועל למען מטרה שהיא לא סקטוריאלית. כללי המשחק כאן שונים. במקום שיהיה לך יצוג מאוד מובנה של האינטרס, כמו במקרה של החרדים, יצוג שבישראל תמיד הופך להיות פוליטי ועל כן גם מציג פתרונות "מקצועיים", יש לך כאן תנועה שהיא לא פוליטית ולא סקטוריאלית. התנועה הזו לא מוצאת עדיין את מקומה הלגיטימי על מפת ייצוג האינטרסים בישראל, שהיא מפה חדשה שנמצאת בהתהוות בשנים האחרונות. בגלל זה התחלתי לדבר בפוסט על נושא של איך המדינה מתמודדת עם זה: האם היא צריכה להתייעץ עם ראשי התנועה על הדרך הטובה ביותר לשחרור גלעד? אולי כדאי שהארגון יתאחד עם ארגון אזרחי אחר ויצבור יותר כוח? אולי מפלגה פוליטית? ונשאלת באמת השאלה האם התפקיד של התנועה הזו הוא להציב פתרונות או להציף רצונות של הציבור?

  5. דרומי הגיב:

    אני לא יודע למה את חושבת שהתופעה הזו יחודית לישראל – אחד מהצעדים הבסיסיים שכל ארגון חברה אזרחית חייב לעשות זה להציב תוכניות קונקרטיות, אחרת מאוד קל לנפנף אותו. ארגון שיגיד 'צריך לצמצם את זיהום האוויר' יקבל מכתב ארוך ויפה מהמשרד לאיכות הסביבה, שיסביר כמה המשרד עובד קשה לעשות בדיוק את זה. כל עוד אין לו משהו קונקרטי לדרוש, הוא לא יכול להגיד 'אבל זה לא מספיק'.
    זה בדיוק מה שקורה למחאה נגד גלעד שליט – הפוליטיקאים אומרים 'אנחנו עושים כל מה שאפשר'. בגלל שהאמון בפוליטיקאים כל כך נמוך, התגובה היא 'אנחנו לא מאמינים לכם', אבל זה לא מבוסס על כלום.
    אם הדרישה הייתה 'כן, צריך לקבל את התנאים של החמאס', או 'צריך לצאת למבצע צבאי אפילו אם זה מסכן חיילים', היה אפשר להגיד לממשלה ברצינות שהיא לא עושה מספיק – עובדה, את X היא עוד לא עשתה. הבעיה היא, כמובן, שכל דרישה כזו תוריד אוטומטית חצי מהתומכים במחאה.

  6. אדר הגיב:

    מעניין, לא חשבתי על זה ככה. אני חושבת שזה תלוי באמת בסוג הקשר שנוצר בין המדינה והחברה האזרחית. אם היחסים הם יחסי יריבות לא מובנים ולא מאורגנים, אז יכול להיות שבשביל שלארגון ספציפי תהיה השפעה הוא צריך להגיד בדיוק מה הוא רוצה שהמדינה תעשה. אולי במערכת שיש בה יצוג יותר מובנה, נניח שהארגון הזה היה מצטרף לאיזו תנועה חברתית שמייצגת אינטרסים בטחוניים של הציבור (סתם זרקתי דוגמא לא ריאלית), והתנועה הגדולה הזו היתה בקשר שוטף עם המדינה אז היתה פה שותפות בקביעת האופן שבו עושים את הפעולה ולא היה צריך לדחוף לעבר פתרון ספציפי. אז גם האמון במערכת הפוליטית יכול לגדול כיוון שיש שיתוף של הציבור.

  7. דרומי הגיב:

    אני לא חושב שזו שאלה של יריבות מול שיתוף פעולה, אלא שאלה של פעולה מתוך השדה הפוליטי-מפלגתי מול פעולה מחוץ לשדה הזה.
    לקבוצות אינטרס יש שתי דרכי פעולה (לצורך העניין). הראשונה היא לדאוג לייצוג במערכת הפוליטית, דרך הצטרפות למפלגה או הקמת מפלגה חדשה, והשניה היא פעילות חוץ-פרלמנטרית. שתי הדרכים לא סותרות – חלק מחברי קבוצת אינטרס יכולים להצטרף למפלגה,ואחרים לפעול חוץ פרלמנטרית – והכי חשוב, אין אחת מהן שהיא עדיפה, ושתיהן חשובות.
    מה שאני מנסה להגיד, זה שלגיטימי לפעול בתור תנועה חוץ-פרלמנטרית, אבל אחת הדרישות של זה היא לדעת להציב דרישות ברורות.

  8. אדר הגיב:

    קודם כל אתה צודק, דבר שני אני רוצה לספר משהו:
    היום עברתי ליד אוהל המחאה שיושב ליד בית רה"מ. למרות שהיו לי ביד מלאן-תלפים קניות, עצרתי ושאלתי את שלושת האנשים הממש נחמדים שישבו שם: תגידו, מה המטרה שלכם? הם ענו לי: שהמדינה תפעל לשחרורו של גלעד שליט. אמרתי: כן, אבל אתם רוצים שהיא תפעל באופן מסוים? אתם דוחפים או מציעים דרך מסוימת לשחרורו? והם עונים לי: לא. זה לא מעניין אותנו. אנחנו סתם רוצים לשמור על הנושא שישאר במודעות. ככה ממש. רציתי לדבר איתם עוד אבל היה לי כבד והיה קר.

  9. להגיד "אנחנו חיים בדמוקרטיה. וחלק מהעניין בדמוקרטיה הוא שמעשי הממשלה צריכים לשקף את הרצון של הרוב" זה דבר שהוא נכון בעקרון, אבל לא כל כך מתאים במקרה הזה. כי האם יש מישהו שלא רוצה שגלעד שליט ישוחרר? האם אנשי הממשלה לא יודעים שהם יזכו לאהדה, ולו בטווח הקצר, אם הם ישחררו את שליט? הרי לא מדובר כאן על מטרה שנויה במחלוקת.
    מעבר לכך, להגיד "אנחנו רוצים ששליט ישוחרר!" משקף רק חלק מהרצון של הרוב. "הרוב" גם לא רוצה שישוחררו מחבלים עם דם על הידיים, לא רוצה לוותר לחמאס, לא רוצה לתת לגיטימציות לחטיפות עתידיות.

  10. אדר הגיב:

    את שוכחת אבל אספקט חשוב של כל נושא ציבורי, והוא מידת העמידה שלו על סדר היום. יש מישהו שלא רוצה שאלימות נגד נשים תיפסק? לא מכירה אף אחד כזה. אבל המדינה תטפל בנושא בצורה היעילה ביותר רק כאשר אנשים יצאו להפגין/יקימו מפלגה/ארגון/יתרמו כספים/יתלו סטיקרים/וואטאבר. הפעולה הפוליטית לא חייבת לחפוף לפעולה של הפוליטיקאי.

  11. אומצה הגיב:

    הנקודה היא שראש ממשלה שעומד להתמודד על קדנציה שנייה ורואה לדוגמא מצד אחד איום שנראה בעיניו מאוד מאוד ריאלי מצד מדינה אחרת ובצד השני את הבוחרים שלו שנמאס להם ממלחמות, גם מוצדקות.

    אני גם רוצה שישחררו את גלעד שליט. אני גם רוצה שלום עולמי. הכוח של ההמון הוא גדול בדמוקרטיה, ראינו כבר הצבעות עדריות וטרנדיות. מה קורה אם אחד מראשי הממשלה לעתיד שלנו מודיע שהוא יחזיר את גלעד שליט בכל מחיר? מפגני תמיכה המוניים יכולים לפגוע במדיניות הנכונה.

  12. אדר הגיב:

    יכולים, זה הסיכון בדמוקרטיה. החוכמה היא אגב גם לעורר דיון ציבורי מעמיק יותר על הסוגיה הזאת, ואז אולי יקומו תנועות נגד שישפיעו בכיוון ההפוך, השקול יותר. אבל אם אנחנו נמשיך להירתע מכל "מפגן תמיכה המוני" ונשב בצד, אז התוצאה תהיה בדיוק מה שחששנו ממנו. מה שיפה בחברה אזרחית חופשית זה שיכולים לקום בה כמה תנועות שרק רוצים, אין אחוז חסימה, והן יכולות לדבר אחת עם השניה ולהעלות סוגיות שהפוליטיקאים די מפחדים להעלות, במקרה הזה שאלת המחיר.

  13. דומ הגיב:

    יש משהו שמפריע לי יותר ממחאה למען חייל חטוף. מישהו סיפר לי לאחרונה שהמורה להיסטוריה שלהם ניצלה את השיעור האחרון להרצאה על שליט. אנשים פרטיים זכותם להתאגד ולהביע את רצונם, אבל למה המדינה כופה על כולם להיות מעורבים?

    יש פה שתי בעיות, לדעתי. אחת היא שלא כולם מתעניינים בנושא או רוצים ששליט ישוחרר. יש אנשים שלא מרגישים משהו כמו 'אחווה לאומית' או 'כל ישראל ערבים זה לזה', ויש אולי 'סתם' ערבים שמה ולהם ולשליט. הבעיה השניה היא שבניגוד לארצות אחרות, כשחייל נחטף או כשמשהו קורה למישהו, הדבר נורא מהר נהפך לעניין פרטי של כל אחת ואחד. במידה ושליט יוחזר, החיים שלו יהיו קשים עוד הרבה זמן אחרי זה, כי הוא יצטרך להתמודד עם תהילה על כלום.

  14. אדר הגיב:

    דומ, אני לא מסכימה איתך ומכמה סיבות.
    דבר ראשון, "למה המדינה כופה על כולם להיות מעורבים?" – המדינה, כמו שכפתה על גלעד שליט ללכת לצבא ככה היא כופה עלינו האזרחים מעורבות בהתרחשויות מדיניות. חלק מהמטרה של מערכת החינוך הוא להטמיע אותנו בחברה שבה אנחנו חיים, לתת לנו את הערכים שלה (ניתוח קצת אינטלקטואלי אבל ברור שיש בו יסודות נכונים). הצורה לעשות את זה היא לערב אותנו רגשית ושכלית בנושאים כאלה. זה כמו שתגיד לי "לא מעניין אותי מה שקרה ב1967, למה מלמדים את זה בבי"ס"? מלמדים, כי זה בי"ס של המדינה. לא מעניין אותם מה מעניין אותך – מעניין אותם שיעניינו אותך נושאים שמעניינים אותם.
    דבר שני, גם ככה ילדים היום מטומטמים כמו נעל, אז אתה עוד רוצה לא לערב אותם בנושאים אקטואליים? עדיף שהמורה הזה ידבר על נושאים שעומדים על סדר היום, אפילו אם הם לא נראים לנו, ויעורר דיון בכיתה, ואולי ככה גם אנשים יגידו "אתם יודעים מה, לא צריך לשחרר אותו בכל מחיר" (ואני בטוחה שלפחות אחד אמר את זה).

  15. יניב הגיב:

    אהלן כולם, ובמיוחד אדר,
    גם אני, כמוך, נוטה לדבר הרבה עם אנשי המאבק של גלעד שליט, כי אני מתנגד נחרץ אליו.
    וגם אני, כמוך, (כבר מתחיל להפתיע) נוטה לשאול אותם למטרתם.
    אבל, להבדיל ממך, לרוב אני מקבל תגובה מבולבלת, (נגיד 50%), אחרי זה אני נוטה לקבל את התשובה שלך (נגיד 30%) -בשאר הפעמים, אני מקבל תשובות סקטוריאליות ואף פרסונליות (שיכנסו בערבים/שיתנו כל מה שצריך/ואחרים).
    במדינתנו הקטנה, לתקשורת יש חשיבות עצומה. אני רואה את מטה המאבק יחד עם התקשורת, כגוף אחד, שאין אחד בלעדי השני.
    האנשים שם, באמת לא יודעים מה נעשה בנושא גלעד, ויותר מכך, לא יודעים מה צריך לעשות.
    אני ממש שונא הפגנות ללא מטרה קונקרטית. כמו הפגנות נגד זיהום אוויר, אגב.
    כל עוד אין תחלופה ואין רעיון אלטרנטיבי, זו הופכת להיות סתם צעקה לאוויר, שלא שווה וכנראה גם לא תקבל התייחסות.
    יש נטייה נפוצה לחשוב שבכנסת יושבים 120 + 360 + מלאנתלפים גלמים. זה לא נכון. האנשים שם עובדים. קשה לחקיקה להדביק את קצב התפתחות המחשבה, קל וחומר לאסטרטגיות מדיניות וצבאיות. אבל כאשר אפילו המחשבה לא מתפתחת, אלא סתם עומדת במקום – אין מה לעשות שבעתיים.
    אז מה קורה בעצם? מטה המאבק (שלפעמים אפילו נועם שליט מתנער מסיקורים של עמדות המטה), רק מציק ומפריע לפוליטקאים בעבודתם (שאותם הם לא מבצעים ב-100%, אבל מנסים) וגם גורם להפיכת הפוליטיקה לאזור פופוליסטי אף יותר (אני אשחרר, אני לא אשחרר, בכל מחיר, לא בכל מחיר, ומס שפתיים אחר).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s