שחר של יום חדש

ימי מלחמה. זה רובץ עלי. בימים האחרונים נהיה לי יותר ויותר רע. קשה לשמוע חדשות. קשה לגלוש באינטרנט. אני, בתוך עמי אני יושבת, אז בהתחלה היה קל, זרם כזה, אמרתי מגיע להם, הם הביאו על עצמם, כל זה, ואחר כך לאט לאט זה שוקע ואני מתחילה לחשוב שאולי די? אולי ננסה לצאת מזה בצורה מוסרית? לצאת יפה? זה בכלל אפשרי?
בימים האלה יש יותר שאלות מאמירות. האמת, מה יש לי להגיד ומה יש לי לתרום בנושא. הרי אני לא מבינה כלום בכלום. אני יוצאת מנקודת הנחה ששום מהדורת חדשות ושום תמונה לא תצליח לספר לי את האמת, את המורכבות של האמת. לא הצד שלנו ולא הצד של ההם ולא הצד של ההם האחרים.
היום אני רואה בחדשות שפסלו את מפלגות בל"ד ורע"ם-תע"ל מלרוץ לבחירות הקרובות. התמונות של זחאלקה צועק מזכירות לי איזו תחושה מפעם. אני זוכרת כשהייתי בת 14. תקופת הסכמי אוסלו. בארץ שלנו נשבה אז איזו רוח קוסמופוליטית רעננה ומשכרת, אולי משקרת, ונפוצה לכל עבר תחושת הגאולה – הנה גאלנו את עצמנו ואת שכנינו מהסיוט הבלתי נגמר הזה, של דם ושל שנאה ורוע ואכזריות. הנה סיימנו עם כל זה ואנחנו בפתחו של העתיד. הכל נגמר, רק תאמינו וזה יהיה, עוד מעט זה מגיע. הרגשנו שאנחנו חיים באמריקה. אמ.טי.וי, ג'ינס וקולה, וכל דבר אחר היה טפשי וישן.
התחושה היתה של כפרה על עוול שעשינו לערבים. אולי בפעם הראשונה בתולדות המדינה, הרגיש חלק גדול מהעם איזושהי תחושת חרטה קולקטיבית שצמחה יחד עם הסכמי השלום. כמו שכשאתה משלים עם חברה שלך, רק אז אתה יכול להגיד לה – את צודקת.
בשנת 2000 הופעתי לגלות שבצוותא יש ערבי שירה ישראלית בציבור. פספסתי את התהליך, את השיבה ללאומיות. הייתי שקועה עדיין באותו הלך רוח עליו גדלתי בשנים האלו, שבהן אתה מחליט לראשונה מי אתה. בהתחלה לא הבנתי איך יכול להיות אבל מהר מאוד, כיוון שבתוך עמי וכו', התרגלתי ונראה היה לי טבעי.
תחושת הסימפטיה המלווה בתחושה שיש מה לעשות, שיש עם מי לדבר, ושיכול להיות פה טוב יותר, היא שחוזרת אלי למראה תמונותיו של זחאלקה, ומלווה, כתמיד, בפחד הנוראי הזה, שהלכנו רחוק מדי ושמפה כבר לא ניתן יהיה לחזור. זה גם אותו הפחד מהאויב הערבי המנוכר, הרחוק, המסכן והחלש, שיקום עלינו יום אחד וכך נחריב זה את זה ללא תקנה.