משהו טוב

זה קורה לי שוב! יש!
מהרגע שהתחילו לדבר על "אורות ליל שישי", ידעתי שאני אוהב אותה. אבל אף פעם לא התפניתי לצפות בה כמו שצריך. תודה לאל על ההורדות הישירות.
הפעם, בניגוד לפעמים קודמות, אני אסתייג ואומר שלדעתי הסדרה הזו לא מתאימה לכולם. בעצם גם בפעמים קודמות הייתי צריכה לומר את זה, נו, חיים ולומדים. היהירות מן השטן. לא כולם יאהבו את הסדרה היפהפיה והעצובה הזו.
למראית עין זו לא הדרמה הכי פרובוקטיבית, נשכנית ועכשווית בסביבה. ג'יזס, מדובר על עיירה בטקסס שכל החיים שלה סובבים סביב משחקי הפוטבול של התיכון המקומי. המעודדות נותנות, הגברים מסוקסים והמבטא, נו.
אבל במבט שני, אח, מזל שיש מבט שני. כי מדובר ביצירה מרגשת ועשויה טוב, ממש טוב. כמות הדמעות שזלגו ממני בשבועיים האחרונים היא חסרת תקדים (ויש תקדימים).
מעבר לכך, "אורות ליל שישי" מראה אמת שהיא אמת מורכבת. מצד אחד, היא נוגעת בתופעות שלא עושות הכי נעים לאמריקאים (נכים וקטועי גפיים, ההתחזקות של הדתיות המשיחית, סקס בגיל 15, עירק, סמים, בגידות, כושים בטקסס וכל זה), ומצד שני היא לא עושה את זה כדי להטיף מוסר. היא בסך הכל משלבת את הדברים כחלק מההתפתחות הדרמטית של הדמויות (שבנויות מצוין), מעכלת את זה, קמה וממשיכה הלאה, ממש כמו בחיים.
אמנות טובה גורמת לך להבין משהו על עצמך. "אורות ליל שישי" גורמת לך להרגיש שאתה אנושי – בלי להסתיר לא את הכיעור ולא את יופי.