נו.

את יום הבחירות הזה העברתי ב-20% למידה  (זה היה אמור להיות 80%), 30% שופינג (רק יצאתי מהבית להצביע, ואיכשהו נזלו לי מהארנק 700 ש"ח), 20% צפיה באורות ליל שישי (נשארו לי עוד 4 פרקים), ועוד כמה אחוזים שזה לא יהיה עד 100% בשתיה ועישונים.

אחרי שראינו אננס אקספרס מסטולים פתחנו ערוץ 10 לראות את המדגם ומגדלי עזריאלי נראו לי נורא מטושטשים. בהתחלה לא הבנתי בכלל מה זה האורות האלה. לפני שהראו את התוצאות ספרו אחורה 59, 58, 57… עד 0, ובערך בעשרים אמרתי לידידי הטוב: אתה יודע שאנחנו הולכים להתבאס נכון? אז הוא אמר: וואלה, שכחתי להכין את עצמי לאכזבה. אז הכנו את עצמנו בעשרים שניות, הורדנו ציפיות ועוד קצת ויסקי לחיי ביבי.

הכאב הגדול שלי הוא על מפלגת העבודה. יש מקום לעשות ניתוח פוליטי רציני של הדרך העקלקלה של העבודה עד לשפל של בחירות 2009, אבל אין לי כוח. אני רק אומר שעל אף שזה כואב, זה מגיע להם, ואת הסטירה הזו הם היו צריכים לקבל. ברק צריך ללכת ולא לחזור יותר, והמפלגה הזו צריכה להתייבש לה באופוזיציה לפחות עד הבחירות הבאות, לגייס תומכים חדשים, לבחור מנהיג חדש (אבל לא מישהו מבחוץ, מישהו מבפנים. נניח פינס), ולעמוד מאחוריו לאורך כל הזמן, וכמובן להחליט מי ומה היא במערכת הפוליטית הישראלית.

אם העבודה תחליט ש"למען יציבות הממשלה", או איזה חרטוט תחת אחר, היא נכנסת לקואליציה שוב, ועוד בראשות ברק, זה יעלה לה לא בכמה קולות, אלא בהיכחדותה המוחלטת מהמפה הפוליטית של ישראל בבחירות הבאות. ראו הוזהרתם.