פיל אחד

 פסח הגיע שוב.

שמעתי עכשיו בדיחה: פיל אחד נכנס לבר וצועק: "אני המלך בבר!"

בפסח הקודם היה לי קטע עם "הממלכה הקטנה", ממש אובססיה כזאת שהשתלטה עלי, זמנית. אני זוכרת שהיה שרב כבד, ממש נורא, בלתי נסבל. הלכתי עם המשפחה בחול המועד לספארי כי בני הדודים שלי החליטו שהבנות שלהם רוצות לראות את הג'ירפות והפילים ואת עמישראל כולו דחוס בתוך קילומטר מרובע של זיעה וצחנת גללי פינת החי.

אספתי את אחותי מתל אביב והגענו ביחד, באיחור. עמדנו בפקקים שעה ובקושי מצאנו חניה. נכנסנו ומצאנו אותם חצי מעולפים על הדשא, מתחת לצלון ירוק, מנסים לאכול ארטיק קרח ולהחליף חיתולים לתינוקות האדומים. אחר כך הסתובבנו עוד קצת, וראינו את הפילים, את הנחשים, ונפלטנו החוצה. אבא שלי החליט שאנחנו צריכים לאכול צהריים במסעדה של הגן הלאומי ברמת גן. באופן כללי במהלך הביקור שלהם הדודים סבלו מאוד מזה שלא היה חמץ בשום מקום, ונראה לי שבפעם הזו הסבלנות שלהם פקעה לגמרי. לפחות היה שם מזגן. אז כולנו ישבנו מסביב לשולחן ארוך ואכלנו אוכל תאילנדי גרוע וסלטים. הבנות התרוצצו ועשו שטויות ואנחנו ניסינו להרגע. לפני שחזרתי לבית של ההורים, הסעתי את אחותי לדירה שלה בתל אביב.

דרך השלום היתה פקוקה בטירוף. וגם בתוך תל אביב אי אפשר היה לזוז. ככה ישבנו שעה וחצי בתוך הסובארו הישנה שלי עם המזגן על מקסימום, צחקנו על ההורים שלי ועל הדודים מאנגליה. אחרי שהורדתי אותה בקינג ג'ורג' התחלתי בנסיעה חזרה להורים. העצבים שלי כבר היו רופפים, והראש מבולבל מהחום והחיות בספארי והאוכל המגעיל במסעדה, והמחשבה על לחזור למשפחה לבד ושוב לשבת על כוס קפה ועוגות במרפסת עם כולם ואז לראות טלויזיה ואז לשבת על סלט ולחם וקוטג', ושוב קפה ועוגות, ושוב אותן שיחות על ההיא וההוא, ופתאום חתכתי ונסעתי מהר מהר לירושלים, חזרה לדירה שלי שהיתה בזמנו ליד תיאטרון ירושלים. כל הדרך חלמתי על הספה שלי בדירה הקרירה והחשוכה, ועל כוס מים קרים מהמקרר, ועל הממלכה הקטנה, שמתי גז והגעתי תוך ארבעים דקות.

הגעתי הביתה והשותף שלי, אינטלקטואל שכמותו, קרא ספר בחדר ואמר הי, חזרת בסוף. קילפתי מעלי את הבגדים. החלפתי למכנסיים קצרים וגופיה. לקחתי כוס מים קרים מהמקרר. הכנסתי לדי.וי.די את הממלכה הקטנה. ראיתי שישה פרקים ברצף.

לסיפור הזה אין מסר, אם חיפשתם אחד. לא כתבתי כבר הרבה זמן. יש לי הרגשה שיותר מדי קוראים כאן מכירים אותי. אין לי שום דרך לאשש את החשש הזה, אבל הוא קיים. קשה לי לכתוב על עצמי כשהעצמי הזה גם מסתובב בחוץ ומדבר עם בני אנוש אחרים ומנסה להציג את עצמו כמשהו… לא יודעת, משהו מגובש ואחראי, אולי. ופה כמו שאפשר לראות גיבוש ואחריות זה לא בדיוק הקטע. אולי יושבים שניים ממכרי בבית קפה, ואחד אומר לשני: יש לה בלוג. ושניהם מגחכים יש לה בלוג… כמו שאני מגחכת על אנשים עם בלוג: שמעת? יש לה בלוג. אני אשלח לך לינק.

פסח שמח.

פוסט זה פורסם בקטגוריה עלים ירוקים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על פיל אחד

  1. שחר הגיב:

    לא מכיר אותך, רק שתדעי, אם זה שווה משהו.
    פסח שמח גם לך.

  2. Brutus הגיב:

    לי תמיד יש ברקע פרנויה שההורים שלי קוראים את הבלוג שלי ולא מגלים לי. לא שיש שם כאלה סודות ולכלוכים, ובכל זאת- לא נעים.

    פסח שמח
    ובכלל שיהיה לך שמח.

  3. אדר הגיב:

    בטח שהם קוראים, אני שלחתי להם לינק.
    גם לך שמח.

  4. בַּיִם הגיב:

    לא מכיר אותך מהמציאות
    אבל את מה שמשתקף מקראיה כאן אני מחבב
    זה נראה קצת טיפשי שלא לכתוב עקב החששות שציינת אבל אני חש את זה גם בבלוג שלי

  5. nunes הגיב:

    גם לי יש חששות (לא מבוססים) שההורים שלי קוראים את הבלוג, אני לא רוצה לדעת את התוצאות של כזה דבר…
    וחוץ מזה אני רק עכשיו הגעתי ואני יכולה לומר שאני בהחלט לא מכירה אותך ! 😉

  6. אדר הגיב:

    אני יודעת שאת בעצם הבוס שלי!!!
    סתם, גם אני לא מכירה אותך אבל טוב שבאת נון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s