הכל הולך פה יותר לאט. אני לא רגילה לדברים, וכל צעד קטן מצריך מחשבה ותכנון. איפה מברשת השיניים שלי, איפה התיק שלי, מה לקחת איתי, מה ללבוש, יהיה קר, לא יהיה קר. מהחלון לא נשקפת יותר מדי תקווה, נשקף בעיקר הקיר ממול, אז צריך לנחש. רק לצאת מהחדר לוקח לי 40 דקות. בבית לקח רבע שעה.

אני יוצאת ונזכרת ששכחתי לפרוט את השטרות שלי ושהמכונה במטרו מקבלת רק מטבעות, אז אני עושה עיקוף והולכת למכולת לקנות סודה. חוזרת לתחנה ומתחילה ליסוע. נדמה לי שכולם כאן מהגרים. בתחבורה הציבורית בעיקר, כל מה שאני רואה זה אנשים שנראים… לא אירופאים, בלשון המעטה. אולי גם לתייר בארץ שנוסע באוטובוס זה נראה כך, וזה דומה גם לערים אירופיות אחרות, אבל כאן זה קיצוני. בעצם, אולי אני צריכה לעשות איזשהו מחקר סטטיסטי לפני שאני רצה להכליל. אלוהים יודע שיש לי מספיק זמן.

המון זמן ולא המון לעשות. כמעט כל מי שיצא לי לדבר איתו צעיר ממני בשלושים ושמונה שנה. לרובם יש אנגלית לא משהו, כך שאפילו שיחה זורמת קשה לנהל. היום עליתי למטבח עם הצרפתיה מהחדר לידי – מוד. כותבים את זה Maud אבל אומרים Mood. היא סיפרה לי שיש איזו מסיבה בעיר בערב ושכדאי לי לבוא. אחרי שסיימתי את השיעור באוניברסיטה החלטתי לאזור כוחות וללכת, למרות הצינון ותחושת הדאון הכללית. ירדתי בתחנה שחשבתי שהיא הנכונה, אבל כשיצאתי ממנה לא זיהיתי את הרחוב והסביבה היתה חשוכה מפחידה ושוממת. עשיתי יוטרן ונסעתי תחנה אחת צפונה. ירדתי וניסיתי למצוא את הכתובת של המסיבה, אבל לא הצלחתי. גם התביישתי ללכת עם המפה ביד. ככל שהמשכתי ללכת הרחוב התרוקן והתרוקן ונותרו בו רק שיכורים וקבצנים. האף שלי נזל והרגשתי שיש לי חום. פתאום ראיתי שהגעתי שוב לתחנה הראשונה. התייאשתי. נכנסתי אליה ונסעתי הביתה. הרכבת היתה ריקה כמעט לגמרי.

עד שהגעתי לחדר כבר גוועתי מרעב. אכלתי סלט וסנדויץ', מאכל הדגל שלי, וזה לא ניחם אותי אז אכלתי גם קורנפלקס. אם היה פה קילו גלידה סביר שהייתי גומרת גם אותו. ראיתי פרק של סימפסונס, כתבתי כמה מיילים והחלטתי ללכת לישון. ועכשיו אני יושבת על המיטה וכותבת את הפוסט הזה כתחליף ליומן. ומה שעובר לי בראש זה שאני בכלל לא עושה את מה שאני אמורה לעשות כאן. שהם יושבים עכשיו ולוגמים בירה אחרי בירה ביחד, מכירים, צוחקים ונהנים, ואני כאן, זקנה בת מאה ולבד, בעיר זרה.