סוף דצמבר מתקרב ובחוץ נהיה קר מאוד. היום ירדו כמה פתיתי שלג, ואומרים שמחר כבר ירדו כמויות. בהתאם לכך גמלתי בדעתי להשאר בבית ולא להוציא אף לא עפעף החוצה.
ובינתיים בחדר החם מתבשלת אובססיה מוזיקלית חדשה. מייקל ג'קסון.
יש משהו מביך ומרגש בלאהוב את מייקל ג'קסון. מדובר באייקון שמלווה את כולנו מילדות ושנושא על גבו כל כך הרבה תארים, דימויים, תמונות, סיפורים ושערוריות, עד שקשה לחדור ולהכנס פנימה לליבה המוזיקלית שלו. אבל כמו תמיד צריך רק שיר אחד שיצית משהו ומשם הדברים מתגלגלים לבד. פתאום האיש המשונה הזה שצחקו עליו בקונאן אובריין ובסאות' פארק הוא אמן, כלומר כזה שאפשר להבין אותו ולהרגיש את ההגיון היצירתי שלו ברמות שנמצאות מעל התודעה היומיומית. האייקון הופך מ"מייקל ג'קסון" למייקל ג'קסון.
כשדבר כזה קורה והציניות מתרככת אפשר להתחיל להבין את ההערצה המטורפת שסבבה אותו. הדימוי הציבורי שלו כ"מוזר" והיחוד המוזיקלי שלו מגיעים מאותו מקום. נכון, מייקל ג'קסון היה פריק. הוא היה נשי וחלקלק, אבל לפעמים גם גברי, נערי או סתם חמוד. הוא דיבר בקול עדין, ושר מוזר, גבוה ועם שיהוקים ולחישות. הוא היה תופס לעצמו את המפשעה בזמן שהיה רוקד. הוא היה מתלבש באופן בלתי מתקבל על הדעת. הוא היה שקוע כולו במוזיקה ובריקוד, עם עיניים עצומות, ילד-גבר-אשה, יצור. סוטה.
אבל אהבו אותו. ליוו אותו במשך שנים. הגנו עליו. חלמו עליו. מליונים על גבי מליונים של בני אדם בכל העולם. יש משהו עוצר נשימה, מרתק ואופטימי בידיעה שהאנושות יכולה לקבל אדם כמו מייקל ג'קסון על כל מוזרויותיו. הוא הצליח, ועדיין מצליח, לגעת בנקודה רכה כלשהי, שמשותפת לילד בן 8 ביפן ולזקן בן 65 בגרמניה. גם היום, חצי שנה אחרי מותו, כנסו לכל שיר של מייקל ג'קסון ביוטוב תראו תגובות נרגשות מלפני חמש או שש שעות בלבד.
יאללה, קר לי ואני הולכת לפוך.
סלט ירוק 