הפינה של גיא 2

obama.JPG

פורסם בקטגוריה הפינה של גיא, תלונות הציבור | כתיבת תגובה

האובייקט בראי הסובייקט, או להיפך

צריך להיות משהו מיוחד כדי ללמוד פילוסופיה מתחת לגיל 25, או אפילו 30.

ללמוד, כלומר להבין, כן? לא לשבת בשיעורים ולהנהן. לא לקרוא במאמץ, משפט אחר משפט. לא לסחוט מתוכך טקסטים מעושים שיראה כאילו את מבינה.

פילוסופיה נלמדת רק מתוך השאלה. אצלי, כמו אצל רוב האנשים, השאלה מקורה בחוויה, והחוויה הגיעה מאוחר.

אז לא פלא שמביך אותי לקרוא עבודות שכתבתי בשנה ג'. 

פורסם בקטגוריה אני | תגובה אחת

נכתב בעבר

הבלוג דוחף לכתיבה אישית.

באופן כללי, אף אחד לא רוצה לכתוב על עצמו. כולם רוצים לכתוב על דברים. כולם רוצים להיות "אביתר מידן, מתכנן אורבני, סופר וצייר" ולכתוב ב-notes על כשלים בשוק הנדל"ן התל אביבי, עם מליון לינקים לבלוגים באנגלית.

ואז מתחילים לכתוב וכותבים איזה פוסט שניים שנדמים לנו מאוד מאירי עיניים, על נושא שנדמה לנו כשיא המעניין. ואז מתחילים לקרוא בלוגים של אחרים. ואז הכל נגמר. הדברים שחשבנו אותם למעניינים הופכים בקריאה שנייה לבנאליים. כולם כבר יודעים, כולם כבר עשו, ועושים, יותר מאיתנו. אף אחד לא צריך אותנו שניצוק לו תוכן גולשים לתוך המוח כל בוקר.

בעולם שבו אף אחד לא היה יודע על השני, היינו יכולים לכתוב על משהו שקיים מחוץ לנו. משקיף חיצוני היה יכול להסתכל, למדוד, ולהגיש דו"ח שכותרתו: "מה אנשים חושבים".

אבל כולם יודעים, וכולם עדיין רוצים להיות מיוחדים.

המרחב שלנו מצטמצם והדבר היחיד שנותר נבדל הוא האני. לא נותר לאן ללכת אלא לשם, ורק כתיבה אישית תספק את הצורך המכאיב הזה שישמעו אותך, שמישהו ירגיש קצת ממך, ושיגיד "נכון".

פורסם בקטגוריה וירטואלי | 9 תגובות

הגיע הזמן הזה בשנה שהוא זמן בלגאן מוחי. כנראה שהגיע. לעולם אין לדעת באיזה שלב בדיוק יתחיל הראש לעשות את שלו ולהסתובב כאוות נפשו בלי לשעות לתחנוני, בשם הסדר הטוב. אני הולכת עם הזרם ועוברת יום ועוד יום בלי לחשוב, בבקשה רק בלי לחשוב היום. החשיבה על עצמי היא פרויקט עכשיו, בין הפרויקטים האחרים שמלווים אותי ללא הרף. לפעמים אני מצווה על עצמי: "עכשיו תחשבי על עצמך"! עוצמת עיניים, חצי משפט מתנסח בראש והופס, מתגנב לו משהו שלא הספקתי ואיש שלא פגשתי והמחשבה הלכה לאיבוד! לא ככה החלטתי שאהיה ולא ככה רציתי.

אבל אין היום באר מתאימה לצרוח לתוכה, אז הצרחות נשארות בחלל הראש.

 3539993086_955eca7215_m.jpg

פורסם בקטגוריה כללי | 3 תגובות

טעות בזיהוי

"אתן חייבות לשמוע את זה" היא אמרה והושיטה לנו את הדיסקמן שלה, בחדר עם המיטה הקשה בצפון תאילנד בשנת 2002. המיטה הזאת היתה ממש קשה. אם תשאלו אותי סביר להניח שזו לא היתה מיטה אלא קרש עם סדין עליו וכרית. שמעתי את השיר. אמרתי נחמד, לא ממש הסגנון שלי. בראש חשבתי שהמוזיקה שלו פשוטה מדי. במחזיק דיסקים שלי היו אז בק והקלאש והסמית'ס וכאלה. אין מקום לדייויד גריי.
בנסיעה צפונה ללאוס הרצתי את הדיסק כמה פעמים והוא תפס אותי. בבנגקוק כבר קניתי עותק פיראטי של White Ladder בשוק ורמקולים ניידים כדי שנוכל לשמוע בחדר. בקופנגן שמענו על החוף ביחד עם כולם. ואחר כך בהודו. שוב ושוב ושוב ושוב ושוב. כל הטיול, ועד היום מספיק שאני שומעת תו אחד ממנו והראש שלי טס חזרה לשם במהירות שיא.
לא ידעתי איך הוא נראה, אבל הקול גרם לי לדמיין אותו ככה:

d6.JPG

יום אחד הגעתי לחנות תקליטים בירושלים לחפש אלבום נוסף שלו. על אחד האלבומים הופיעה התמונה הזו:

d1.jpg

מטושטש משהו, אבל קלטתי שהוא בעצם בלונדיני, ככה שאצלי בראש דייויד גריי הפך לדניס לירי, וכך נשאר.

d3.jpg

זמר פולק, אמריקאי בן 50 ומשהו, מחוספס ומעונה, שהשירים שלו מקבלים בעיני תמיד את המשמעות שמתאימה לי באותו רגע, בין היתר בגלל שאין לי מושג מה הוא ממלמל.

לא עלה בדעתי מעולם לחפש אותו בויקיפדיה, ביוטוב, או סתם ככה בגוגל. הוא הרגיש קרוב מדי בשביל לחפש.

סוף אפריל 2009, אחרי ביקור מיותר בעיר נתניה (עיר הספורט של ישראל!), אדר עוצרת בארומה געש כדי לאכול סלט. על הקירות פלזמות שמשדרות שירים נחמדים ורגועים שיעזרו לאנשים לעכל טוב יותר את הלקטוז שבא עם הקפאין. פתאום נשמעת גיטרה, ובחור לבנבן שנראה כמו טים מ"המשרד" הבריטי מנענע בראשו ונראה חמוד. בטוח לא ישראלי. פותח את הפה ומתחיל לשיר.

אה, והוא גם בכלל בריטי.

פורסם בקטגוריה כללי | 6 תגובות

יש משהו במאור כהן. דבר ראשון הוא מוכשר. דבר שני הוא מצחיק. דבר שלישי הוא חתיך. אבל הכי חשוב, הוא כתב את זה:

היה שווה לסבול את כל הדברים השטותיים שהוא עשה בשביל היהלום הזה.

פורסם בקטגוריה מוזיקה | 3 תגובות

פיל אחד

 פסח הגיע שוב.

שמעתי עכשיו בדיחה: פיל אחד נכנס לבר וצועק: "אני המלך בבר!"

בפסח הקודם היה לי קטע עם "הממלכה הקטנה", ממש אובססיה כזאת שהשתלטה עלי, זמנית. אני זוכרת שהיה שרב כבד, ממש נורא, בלתי נסבל. הלכתי עם המשפחה בחול המועד לספארי כי בני הדודים שלי החליטו שהבנות שלהם רוצות לראות את הג'ירפות והפילים ואת עמישראל כולו דחוס בתוך קילומטר מרובע של זיעה וצחנת גללי פינת החי.

אספתי את אחותי מתל אביב והגענו ביחד, באיחור. עמדנו בפקקים שעה ובקושי מצאנו חניה. נכנסנו ומצאנו אותם חצי מעולפים על הדשא, מתחת לצלון ירוק, מנסים לאכול ארטיק קרח ולהחליף חיתולים לתינוקות האדומים. אחר כך הסתובבנו עוד קצת, וראינו את הפילים, את הנחשים, ונפלטנו החוצה. אבא שלי החליט שאנחנו צריכים לאכול צהריים במסעדה של הגן הלאומי ברמת גן. באופן כללי במהלך הביקור שלהם הדודים סבלו מאוד מזה שלא היה חמץ בשום מקום, ונראה לי שבפעם הזו הסבלנות שלהם פקעה לגמרי. לפחות היה שם מזגן. אז כולנו ישבנו מסביב לשולחן ארוך ואכלנו אוכל תאילנדי גרוע וסלטים. הבנות התרוצצו ועשו שטויות ואנחנו ניסינו להרגע. לפני שחזרתי לבית של ההורים, הסעתי את אחותי לדירה שלה בתל אביב.

דרך השלום היתה פקוקה בטירוף. וגם בתוך תל אביב אי אפשר היה לזוז. ככה ישבנו שעה וחצי בתוך הסובארו הישנה שלי עם המזגן על מקסימום, צחקנו על ההורים שלי ועל הדודים מאנגליה. אחרי שהורדתי אותה בקינג ג'ורג' התחלתי בנסיעה חזרה להורים. העצבים שלי כבר היו רופפים, והראש מבולבל מהחום והחיות בספארי והאוכל המגעיל במסעדה, והמחשבה על לחזור למשפחה לבד ושוב לשבת על כוס קפה ועוגות במרפסת עם כולם ואז לראות טלויזיה ואז לשבת על סלט ולחם וקוטג', ושוב קפה ועוגות, ושוב אותן שיחות על ההיא וההוא, ופתאום חתכתי ונסעתי מהר מהר לירושלים, חזרה לדירה שלי שהיתה בזמנו ליד תיאטרון ירושלים. כל הדרך חלמתי על הספה שלי בדירה הקרירה והחשוכה, ועל כוס מים קרים מהמקרר, ועל הממלכה הקטנה, שמתי גז והגעתי תוך ארבעים דקות.

הגעתי הביתה והשותף שלי, אינטלקטואל שכמותו, קרא ספר בחדר ואמר הי, חזרת בסוף. קילפתי מעלי את הבגדים. החלפתי למכנסיים קצרים וגופיה. לקחתי כוס מים קרים מהמקרר. הכנסתי לדי.וי.די את הממלכה הקטנה. ראיתי שישה פרקים ברצף.

לסיפור הזה אין מסר, אם חיפשתם אחד. לא כתבתי כבר הרבה זמן. יש לי הרגשה שיותר מדי קוראים כאן מכירים אותי. אין לי שום דרך לאשש את החשש הזה, אבל הוא קיים. קשה לי לכתוב על עצמי כשהעצמי הזה גם מסתובב בחוץ ומדבר עם בני אנוש אחרים ומנסה להציג את עצמו כמשהו… לא יודעת, משהו מגובש ואחראי, אולי. ופה כמו שאפשר לראות גיבוש ואחריות זה לא בדיוק הקטע. אולי יושבים שניים ממכרי בבית קפה, ואחד אומר לשני: יש לה בלוג. ושניהם מגחכים יש לה בלוג… כמו שאני מגחכת על אנשים עם בלוג: שמעת? יש לה בלוג. אני אשלח לך לינק.

פסח שמח.

פורסם בקטגוריה עלים ירוקים | 6 תגובות

עימות

התחלתי לראות את העונה האחרונה של SNL, שהתחילה לפני הבחירות בארה"ב. חצי מהמערכונים בתכנית הם על העימות בין מקיין ואובאמה, ופתאום תהיתי:
איך יכול להיות, שבמדינת ישראל לא היה כבר המון זמן עימות בין המועמדים לראשות הממשלה? השאלה הזו ממש הציקה לי: מדהים כמה חוצפה יש לביבי וברק, שהם מעזים בכלל, לא רק שלא לדרוש עימות, אלא גם לא להסכים לכזה כאשר מציעים להם.

אני יודעת שאני אומרת את המובן מאליו, אבל בכל זאת:
אומרים שמערכות הבחירות בארץ הן ציניות ומיותרות, שהבוחרים אדישים ועייפים – אבל הם אדישים כי הם פשוט לא מבינים מה רוצים מהם, מה ההבדלים בין המפלגות. אז תנו למועמדים הזדמנות להוכיח לנו שיש הבדל, שיש אג'נדה, או לחילופין להתרסק – כדי שנוכל כולנו לראות.

אפשר לטעון שהעימות יהיה חסר משמעות ומיותר. נכון, יכול להיות שנקבל את אותן תשובות מסובבות מכל המועמדים ולא נצליח להבין יותר מדי. אבל יש לזה שתי תשובות:
קודם כל, זה תלוי מאוד במראיין. מראיין טוב יכול לדאוג לשאלות וניהול דיון שיוציאו מהמועמדים יותר.
דבר שני, גם אם לא נלמד עובדתית שום דבר על כוונות המועמדים, לפחות נראה אותם זה מול זה, נראה את יכולת השכנוע שלהם, את דיבורם, שפת הגוף, התמודדות במצב מלחיץ יחסית – זה אולי לא הכל אבל זה בטח יותר מהמידע שיש לרוב האנשים עכשיו. הרי במצב הנוכחי, מי שאינו גרופי מושבע של חדשות לא שומע ולא רואה את המועמדים מדברים. עימות כזה ימשוך הרבה קהל ויתן לאנשים הזדמנות לקבל החלטה טיפ-טיפה יותר מודעת. זה אינטרס של כולם.

יהיה מגניב אם בבחירות הבאות תקום תנועה אזרחית שתפעיל לחץ ותדחוף לעימות בין המתמודדים. קצת יחצ"נות יכולה לעשות את העבודה: קריאה מודפסת על גבי העיתון, כתבה קצרה בחדשות, קבוצה בפייסבוק, נו – לא חסר.

ולהקלת האוירה: נטלי פורטמן עושה ראפ!

פורסם בקטגוריה תלונות הציבור | 5 תגובות

אפליה

job1.jpg

ואם לא פניתי, זו סיבה לא לענות לי?

פורסם בקטגוריה תלונות הציבור | 6 תגובות

שירים

אתמול בלילה בעודי מורחת קרם ידיים חשבתי, שאם הייתי מתחילה לכתוב פה לפני ארבע או חמש שנים, הבלוג הזה היה הרבה יותר מוצלח. הוא בטח היה צובר קהל מעריצים הרבה יותר משמעותי מהיום. היו נכתבים פה פוסטים מרירים, מאופקים ונוטפי ארס על נשים וגברים, סקס ויחסים, על זה שכולם טפשים והעולם מגוחך, על בדידות וכאב כזה עמוק. בטח היו פה ושם גם פוסטים רגישים ומלאי אהבה ליופי הבלתי נתפס שמציף לפעמים ועושה לבכות. אבל בעיקר דברים רעים.

אני וקוראי המרירים היינו רוקמים קשרים חזקים. יחד היינו מתכתבים ימים ארוכים על דא ועל הא, חושפים לאט לאט את הצד הרך שבנו ומגלים שבסך הכל אנחנו מחפשים מישהו שיחבק אותנו ויגיד לנו שזה בסדר ואנחנו חזקים, ואנחנו יכולים ללכת. וביי.

אבל לא היינו הולכים לשום מקום. היינו נשארים ומחמיצים שוב בתוך עצמנו, תוססים ומשפריצים ארס, כתמיד, ואחר כך מצטערים, ואחר כך בוכים, ושוב זועמים. ושוב.

לפעמים היינו מנסים להשתחרר, להפסיק, ללכת מפה, אבל אחרי זמן כמו קפיץ מכוון היטב היינו חוזרים ישר לפה לאותה מאורה עבשה שסגורה טוב טוב מכל הקצוות, אין יוצא ואין בא.

שיר

עוד שיר, למצברוח טוב

פורסם בקטגוריה כללי | 6 תגובות