משהו מנובמבר:
היום היה אפור וקר, ואיך שקמתי הרגיש כמו ערב. היום עבר עלי בדמדומי למידה וצפייה בתכניות שהורדתי במחשב, באכילה ובעישון ובנגינה. אני מרגישה משונה, מעין כדור גדול של סערה שממשמש ובא אלי. והוא גם אפור כמו היום הזה, מלא בקצף עכור.
אני קוראת את "איים בזרם" של המינגווי ומאוד אוהבת את הספר. הים בסיפור, הוא דמות בפני עצמה, וכשאני קוראת אותו אני יכולה להריח אותו, וגם להרגיש מן רוח כזאת או לשמוע רעש, משהו של ים. זו תכונה של כותב מאוד טוב, כנראה. אולי לא קראתי מספיק ספרים כדי לזהות גאונות אמיתית. אבל נדמה לי שזה זה.

משהו מינואר:
אני מתאהבת במוזיקאים וסדרות טלויזיה בכזו תכיפות שאני מתחילה לחשוב שאני סובלת מאוטיזם רגשי. אבל הבעיה היא שבחיים האמיתיים להתאהב זה תהליך מסובך וכואב שמערב עוד איזה איש, שבדרך כלל אוהב אותי פחות משאני אותו. או יותר. בתוך הביצה הזו כולם מבולבלים כל הזמן. או שהם לא יודעים מה הם מרגישים, או שהם יודעים ולא מסוגלים להודות בזה בפני האדם השני או אפילו בפני עצמם. בסוף מישהו מאיתנו נשבר.
כולם אומרים שהם רוצים להתאהב, אבל כשזה מגיע לרגע האמת זה לא כזה זוהר. זה יותר כמו לאכול תפוח מסוכר בחמש דקות, לחטוף בחילה ולהקיא כל הלילה. אז אולי עדיף טלויזיה.

משהו מפברואר:
בשבוע האחרון התחיל מזג האויר להשתפר ולהתחמם. פתאום אפשר ללכת ברחוב בלי לקפוא ולפעמים אפשר להוריד את הכובע או את הכפפות. זה מזכיר לי את הארץ, וגורם לחזרה להיראות לא כל כך נוראית.
היום עברתי קצת על תמונות ישנות, ונזכרתי איך שפעם חשבתי שאם הכל מואר אז הכל בסדר. שמה שנמצא באור הוא מה שנכון ואמיתי. איך רציתי שיהיה לי בית לבן נקי ומואר, פשוט ובלי סודות, ואיך בסוף עמדתי בתוך כל האור הזה מסונוורת, מבולבלת וריקה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה החוויה הבלגית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s