הסיפור העצוב על פשפשי המיטה שלי

יש לי פשפשי מיטה. זוכרים מה האמריקאים אומרים לילדים שלהם בטלויזיה? Sleep tight, don't let the bed bugs bite? אז אני לא ישנה טייט, כי הבד באגס בייט.

הכל התחיל ביום הראשון שלי בבריסל. הגעתי בטיסת ערב ולקחתי מונית לאחד ההוסטלים הקרובים למקום מגורי, שם העברתי לילה לפני הכניסה לדירה החדשה. בטפשותי החלטתי לקחת חדר ליחיד במקום דורם. אז קודם כל, החדר היה ממוקם בקומה הרביעית של ההוסטל, ללא מעלית, כך שנאלצתי לסחוב את שתי המזוודות הכבדות במדרגות התלולות לבדי. כבר התחלה טובה. כשפרשתי את הסדינים ונשכבתי לקרוא ספר (סתם, לראות friends בלפטופ), שמתי לב שעל הקיר הצמוד למיטה מתחילים להתרוצץ להם יצורים משונים בשיא המהירות. מעולם לא ראיתי לפני כן בד באגס, כך שלא היה לי מושג על מה אני מסתכלת. הם הזכירו לי את הברחשים החמודים שמסתובבים אצל ההורים שלי ליד הנאון בלילות הקיץ החמים – לא מזיקים, סתם טפשים. "אוי," אמרתי לעצמי, "טוב, לא נורא, הם יעלמו כשאסגור את האור". אבוי, כמה שטעיתי. בעודי מנסה להרדם היצורים התחילו להתהלך על המיטה בהמוניהם ולשתות את דמי במרץ. הנסיונות התמימים שלי להדוף אותם עלו בתוהו, ורק אחרי שעתיים של מאבק השכלתי להזיז את המיטה למרכז החדר, כך שלא תיגע בקיר, לנער את השמיכה והמזרון, ולחזור לישון. לא היה לי מושג באיזה סוג של חרקים מדובר, ועומק האסון עדיין לא היה ברור לי.

למחרת התמקמתי בדירה החדשה-עתיקה שלי ולכאורה העניין נשכח. אבל אחרי חודשיים, שמתי לב שבלילות אני מתחילה להתגרד. יום אחד ראיתי חרק על המיטה, קצת דומה לאלה שהיו בהוסטל. כשמחצתי אותו עם טישו הוא השאיר אחריו כתם דם. החלטתי לפתוח אינטרנט ולבדוק וואט דה פאק. I wish I wouldn't have.

עכשיו, אני לא יודעת אם הבאתי את החרקים איתי מההוסטל, או שהם פשוט קיננו בחדר שלי והחליטו לצאת אחרי חודשיים. בכל אופן, מה שאני יודעת היום הוא שמדובר ביצורים שכמעט בלתי אפשרי להפטר מהם. בד באגס הם יצורים קטנים ושטוחים שמסוגלים להשתחל כמעט לכל מקום. הם חיים בתוך מזרונים, מתחת לרצפות ומאחורי טפטים, מקומות שאי אפשר לחדור אליהם. הם ניזונים מדם של אנשים ומשריצים בערך 250 ביצים בכל הטלה. הנשיכות שלהם אמנם לא מעבירות מחלות, אבל הן מגרדות ומציקות, ויכולות לגרום לפריחה ואפילו לחום. הדברה של בד באגס היא מלחמה עקשנית של חודשים ארוכים, והיא כוללת פירוק, אשכרה פירוק, של רהיטים, טפטים ומזרונים, הרתחה של בגדים, נעליים ומזוודות, ומריחת כימיקלים רעילים על כל דבר בערך. בייסיקלי – מלחמה אבודה מראש לבחורה אומללה בת 28 מהמזרח התיכון.

מצד שני, הכבוד היהודי לא אפשר לי לוותר והחלטתי להושיב את הבד באגס על הכסא הנמוך של שגרירות חיי. כיבסתי את כל הבגדים. שאבתי בשואב אבק את כל הפריטים בחדר. לקחתי את המעיל לניקוי יבש. ריססתי את החדר והמזרון בתרסיס נגד חרקים, שהבטיח, אבל הבטיח! שהוא משמיד גם בד באגס. הקפדתי שהחפצים הנקיים לא יגעו בחפצים הנגועים, ואחרי יומיים הסאגה הסתיימה.

במשך שבועיים הכל היה נקי, ואני כבר חשבתי שהכל נגמר, עד שלילה אחד הם הופיעו שוב.
מאז אני מנהלת נגדם מלחמת התשה בזעיר אנפין, ואי לכך אני מותשת.

אתם מבינים, חברים, בד באגס יכולים לחיות עד שנה שלמה בלי לאכול. כן, עד שנה שלמה. אז כל עוד לא הורגים אותם לגמרי, סביר להניח שבשלב זה או אחר יגיע שוב אותו כתם אדום קטן ומגרד על הזרוע שלכם, ולידו עוד כתם אדום קטן ומגרד, ועוד אחד, כמו סרט אימה גרוע שבו הגיבורה בטוחה שהיא התגברה על הקללה, וברגע האחרון המכשפה גוררת אותה לגיהנום.

בין ריסוס לריסוס, אני מוצאת מדי פעם פשפש on the loose ומשמידה אותו בהנאה מהולה בגועל. לפני כמה ימים, בעודי מוחצת אחד ומותירה על הקיר כתם של דם וצואת-דם, שהרי היצורים אוכלים ומיד מחרבנים, אני חושבת איך זה שתמיד אחרי שאחד נופל, האחרים נשארים במאורה ולא יוצאים שוב כל הלילה. אולי יש להם מכשירי קשר קטנים, וכשבוב הפשפש לא עונה לקריאה, המפקד זועק בקול רם: "Tout le monde, Bob est mort!" (בכל זאת, פשפשים בלגים), וכולם מתכנסים מחדש בחדר הישיבות ומתכננים את המתקפה החשאית הבאה על גופי הרצוץ.

אז אלו הם חיי כרגע. אני רואה חרקים בכל מקום. אני מדמיינת שכתמים על הקיר שלי זזים גם כשהם לא. אני קמה באמצע הלילה בבהלה ופותחת את האור, "א-הא! תפסתי אתכם", אבל אין כלום על המיטה. אני חולמת שפשפש ענק אוכל לי את האף בזמן שהוא מספר בדיחות נוק-נוק בצרפתית. ומדי פעם אני גם רואה אחד על אמת. והכל חוזר על עצמו שוב.

מזל שעוד מעט אני חוזרת ללבנט. אני רק מקווה שאמצעי המניעה העלובים שלי (כביסה) בשילוב האקלים הים תיכוני ימנעו ממני להיות הנשאית של המטרד הלאומי הבא. אבל אולי כבר מאוחר מדי. מוהאהאהאהאהא.