נגמר

אחד ההבדלים המרכזיים בין ישראל ואירופה היא קלות הקיום. לוקח זמן להבין את זה. אנחנו הישראלים מכורים לשגרה השוחקת שלנו ולקשיי היום יום. אנחנו מפחדים שאם נעשה צעדים דרסטיים לשיפור המצב, משהו בנו ישתנה באופן בלתי הפיך ונאבד את הזהות שלנו. לכן ישראלים מפחדים מהשלום באותה מידה בה הם רוצים אותו. כי אנחנו מכירים צבא, מכירים אומללות, מכירים פיגועים, מכירים את הסולידריות הכל-כך נוחה שנובעת מכל אלה, ולא מסוגלים לדמיין את עצמנו בלעדיהם. כי מיהו ישראלי אם לא כזה שהולך לצבא ונדפק בבנק ועובד עד חצות ועובד על כולם ולוקח משכנתא ובן אחיו ובת דודה של השכנה שלו נהרגו בפיגוע או בתאונת דרכים או במלחמה? יסורים, טרגדיות ומאבקים הופכים להיות מה שמגדיר אותנו כישראלים, ומפחיד אותי לחשוב כמה זמן עוד נוכל להתקיים ככה.

אנחנו חייבים להיות מספיק חכמים ומספיק אמיצים כדי לא לפחד משינוי, משיפור. זה שאספקט אחד של החיים שלנו יהפוך לקל יותר לא אומר שיהיה לנו משעמם, או שנתחיל לשנוא אחד את השני, או שנתחיל להשתמש במלא סמים ולרצוח ילדים ברחוב. וגם אם כן, נתמודד עם זה כמו כל מדינה אחרת. ישראל צריכה להתחיל (או אולי לחזור) להתנהג כמו מדינה ריבונית ולא כמו אסופה של חמולות, כמו מדינה שיש לה עתיד ושרוצה להמשיך להתקיים, ולא כזו שחותרת באופן מתמיד לחורבנה.

אני חוזרת היום לארץ (אם השלג יפסיק כבר), ובכך מסתיימת החוויה הבלגית שלי. קיבולת האלכוהול שלי עלתה פי עשר וככל הנראה חטפתי סרטן ריאות מרוב עישון, אכלתי מלא וופל בלגי וצ'יפס ושוקולד ועוד המון שטויות. הכרתי אנשים מעניינים. טיילתי. היה לי כיף. מאוד כיף.

ועכשיו, חזרה לחיים.