פיסה

כשאני נשארת עד מאוחר בעבודה (חמש) והמסדרונות כבר ריקים, אני שומעת את המנקות משוחחות ביניהן ליד החדר שלי. לרוב הן מרכלות על שאר עובדי הנקיון.
היום שמעתי:

-"הוא שחור כמו ג'וק. אלה, כמו שהם שחורים בחוץ, ככה הלב שלהם שחור."

-"נכון. בדיוק ככה."

פורסם בקטגוריה כללי | 3 תגובות

המשבר – טעימה

אני רוצה לומר דבר מה.

הייתי רוצה שנהיה יותר ג'נטלמנים. ג'נטלמן זה מישהו שתמיד דואג שהאנשים הסובבים אותו יחושו בנוח. ג'נטלמן הוא אדם עדין.

הוא בטח לא אדם כוחני שמדבר תמיד בקול רם, שהזמן אץ לו, שלא שם לב שהוא מוחץ אותך עם המילים והמחוות שלו. התנהגות כזו יכולה לגמד גם את המבריקים בינינו.

אנחנו חברה כוחנית, כלומר חברה שהיחסים (בעלי המשמעות) בין היחידים או הקבוצות בה נקבעים לרוב על פי מידת הכוח או האגרסיביות שהאחד מפעיל על השני, ולא בצורה של דיון, נימוסים, שיתוף, הבנה הדדית, דיפלומטיה. חברה שבה אתה חייב להפוך בעצמך לאדם כוחני כדי לשרוד, ולוותר בדרך על הרבה תכונות טובות ונעימות שיש בך.

אז עכשיו, בפרספקטיבה קצת שונה, אני רואה את זה בבהירות גדולה יותר. וזה כואב לי בין היתר כי אני יודעת שהחיים כאן כבר הספיקו לשנות אותי לרעה מהבחינה הזו, וכי עכשיו אני כבר לא יודעת עד כמה אני רוצה לחיות תחת התנאים האלה. מאוד מדכא.

פורסם בקטגוריה תלונות הציבור | 10 תגובות

נגמר

אחד ההבדלים המרכזיים בין ישראל ואירופה היא קלות הקיום. לוקח זמן להבין את זה. אנחנו הישראלים מכורים לשגרה השוחקת שלנו ולקשיי היום יום. אנחנו מפחדים שאם נעשה צעדים דרסטיים לשיפור המצב, משהו בנו ישתנה באופן בלתי הפיך ונאבד את הזהות שלנו. לכן ישראלים מפחדים מהשלום באותה מידה בה הם רוצים אותו. כי אנחנו מכירים צבא, מכירים אומללות, מכירים פיגועים, מכירים את הסולידריות הכל-כך נוחה שנובעת מכל אלה, ולא מסוגלים לדמיין את עצמנו בלעדיהם. כי מיהו ישראלי אם לא כזה שהולך לצבא ונדפק בבנק ועובד עד חצות ועובד על כולם ולוקח משכנתא ובן אחיו ובת דודה של השכנה שלו נהרגו בפיגוע או בתאונת דרכים או במלחמה? יסורים, טרגדיות ומאבקים הופכים להיות מה שמגדיר אותנו כישראלים, ומפחיד אותי לחשוב כמה זמן עוד נוכל להתקיים ככה.

אנחנו חייבים להיות מספיק חכמים ומספיק אמיצים כדי לא לפחד משינוי, משיפור. זה שאספקט אחד של החיים שלנו יהפוך לקל יותר לא אומר שיהיה לנו משעמם, או שנתחיל לשנוא אחד את השני, או שנתחיל להשתמש במלא סמים ולרצוח ילדים ברחוב. וגם אם כן, נתמודד עם זה כמו כל מדינה אחרת. ישראל צריכה להתחיל (או אולי לחזור) להתנהג כמו מדינה ריבונית ולא כמו אסופה של חמולות, כמו מדינה שיש לה עתיד ושרוצה להמשיך להתקיים, ולא כזו שחותרת באופן מתמיד לחורבנה.

אני חוזרת היום לארץ (אם השלג יפסיק כבר), ובכך מסתיימת החוויה הבלגית שלי. קיבולת האלכוהול שלי עלתה פי עשר וככל הנראה חטפתי סרטן ריאות מרוב עישון, אכלתי מלא וופל בלגי וצ'יפס ושוקולד ועוד המון שטויות. הכרתי אנשים מעניינים. טיילתי. היה לי כיף. מאוד כיף.

ועכשיו, חזרה לחיים.

פורסם בקטגוריה החוויה הבלגית | 4 תגובות

משהו מנובמבר:
היום היה אפור וקר, ואיך שקמתי הרגיש כמו ערב. היום עבר עלי בדמדומי למידה וצפייה בתכניות שהורדתי במחשב, באכילה ובעישון ובנגינה. אני מרגישה משונה, מעין כדור גדול של סערה שממשמש ובא אלי. והוא גם אפור כמו היום הזה, מלא בקצף עכור.
אני קוראת את "איים בזרם" של המינגווי ומאוד אוהבת את הספר. הים בסיפור, הוא דמות בפני עצמה, וכשאני קוראת אותו אני יכולה להריח אותו, וגם להרגיש מן רוח כזאת או לשמוע רעש, משהו של ים. זו תכונה של כותב מאוד טוב, כנראה. אולי לא קראתי מספיק ספרים כדי לזהות גאונות אמיתית. אבל נדמה לי שזה זה.

משהו מינואר:
אני מתאהבת במוזיקאים וסדרות טלויזיה בכזו תכיפות שאני מתחילה לחשוב שאני סובלת מאוטיזם רגשי. אבל הבעיה היא שבחיים האמיתיים להתאהב זה תהליך מסובך וכואב שמערב עוד איזה איש, שבדרך כלל אוהב אותי פחות משאני אותו. או יותר. בתוך הביצה הזו כולם מבולבלים כל הזמן. או שהם לא יודעים מה הם מרגישים, או שהם יודעים ולא מסוגלים להודות בזה בפני האדם השני או אפילו בפני עצמם. בסוף מישהו מאיתנו נשבר.
כולם אומרים שהם רוצים להתאהב, אבל כשזה מגיע לרגע האמת זה לא כזה זוהר. זה יותר כמו לאכול תפוח מסוכר בחמש דקות, לחטוף בחילה ולהקיא כל הלילה. אז אולי עדיף טלויזיה.

משהו מפברואר:
בשבוע האחרון התחיל מזג האויר להשתפר ולהתחמם. פתאום אפשר ללכת ברחוב בלי לקפוא ולפעמים אפשר להוריד את הכובע או את הכפפות. זה מזכיר לי את הארץ, וגורם לחזרה להיראות לא כל כך נוראית.
היום עברתי קצת על תמונות ישנות, ונזכרתי איך שפעם חשבתי שאם הכל מואר אז הכל בסדר. שמה שנמצא באור הוא מה שנכון ואמיתי. איך רציתי שיהיה לי בית לבן נקי ומואר, פשוט ובלי סודות, ואיך בסוף עמדתי בתוך כל האור הזה מסונוורת, מבולבלת וריקה.

פורסם בקטגוריה החוויה הבלגית | כתיבת תגובה

הסיפור העצוב על פשפשי המיטה שלי

יש לי פשפשי מיטה. זוכרים מה האמריקאים אומרים לילדים שלהם בטלויזיה? Sleep tight, don't let the bed bugs bite? אז אני לא ישנה טייט, כי הבד באגס בייט.

הכל התחיל ביום הראשון שלי בבריסל. הגעתי בטיסת ערב ולקחתי מונית לאחד ההוסטלים הקרובים למקום מגורי, שם העברתי לילה לפני הכניסה לדירה החדשה. בטפשותי החלטתי לקחת חדר ליחיד במקום דורם. אז קודם כל, החדר היה ממוקם בקומה הרביעית של ההוסטל, ללא מעלית, כך שנאלצתי לסחוב את שתי המזוודות הכבדות במדרגות התלולות לבדי. כבר התחלה טובה. כשפרשתי את הסדינים ונשכבתי לקרוא ספר (סתם, לראות friends בלפטופ), שמתי לב שעל הקיר הצמוד למיטה מתחילים להתרוצץ להם יצורים משונים בשיא המהירות. מעולם לא ראיתי לפני כן בד באגס, כך שלא היה לי מושג על מה אני מסתכלת. הם הזכירו לי את הברחשים החמודים שמסתובבים אצל ההורים שלי ליד הנאון בלילות הקיץ החמים – לא מזיקים, סתם טפשים. "אוי," אמרתי לעצמי, "טוב, לא נורא, הם יעלמו כשאסגור את האור". אבוי, כמה שטעיתי. בעודי מנסה להרדם היצורים התחילו להתהלך על המיטה בהמוניהם ולשתות את דמי במרץ. הנסיונות התמימים שלי להדוף אותם עלו בתוהו, ורק אחרי שעתיים של מאבק השכלתי להזיז את המיטה למרכז החדר, כך שלא תיגע בקיר, לנער את השמיכה והמזרון, ולחזור לישון. לא היה לי מושג באיזה סוג של חרקים מדובר, ועומק האסון עדיין לא היה ברור לי.

למחרת התמקמתי בדירה החדשה-עתיקה שלי ולכאורה העניין נשכח. אבל אחרי חודשיים, שמתי לב שבלילות אני מתחילה להתגרד. יום אחד ראיתי חרק על המיטה, קצת דומה לאלה שהיו בהוסטל. כשמחצתי אותו עם טישו הוא השאיר אחריו כתם דם. החלטתי לפתוח אינטרנט ולבדוק וואט דה פאק. I wish I wouldn't have.

עכשיו, אני לא יודעת אם הבאתי את החרקים איתי מההוסטל, או שהם פשוט קיננו בחדר שלי והחליטו לצאת אחרי חודשיים. בכל אופן, מה שאני יודעת היום הוא שמדובר ביצורים שכמעט בלתי אפשרי להפטר מהם. בד באגס הם יצורים קטנים ושטוחים שמסוגלים להשתחל כמעט לכל מקום. הם חיים בתוך מזרונים, מתחת לרצפות ומאחורי טפטים, מקומות שאי אפשר לחדור אליהם. הם ניזונים מדם של אנשים ומשריצים בערך 250 ביצים בכל הטלה. הנשיכות שלהם אמנם לא מעבירות מחלות, אבל הן מגרדות ומציקות, ויכולות לגרום לפריחה ואפילו לחום. הדברה של בד באגס היא מלחמה עקשנית של חודשים ארוכים, והיא כוללת פירוק, אשכרה פירוק, של רהיטים, טפטים ומזרונים, הרתחה של בגדים, נעליים ומזוודות, ומריחת כימיקלים רעילים על כל דבר בערך. בייסיקלי – מלחמה אבודה מראש לבחורה אומללה בת 28 מהמזרח התיכון.

מצד שני, הכבוד היהודי לא אפשר לי לוותר והחלטתי להושיב את הבד באגס על הכסא הנמוך של שגרירות חיי. כיבסתי את כל הבגדים. שאבתי בשואב אבק את כל הפריטים בחדר. לקחתי את המעיל לניקוי יבש. ריססתי את החדר והמזרון בתרסיס נגד חרקים, שהבטיח, אבל הבטיח! שהוא משמיד גם בד באגס. הקפדתי שהחפצים הנקיים לא יגעו בחפצים הנגועים, ואחרי יומיים הסאגה הסתיימה.

במשך שבועיים הכל היה נקי, ואני כבר חשבתי שהכל נגמר, עד שלילה אחד הם הופיעו שוב.
מאז אני מנהלת נגדם מלחמת התשה בזעיר אנפין, ואי לכך אני מותשת.

אתם מבינים, חברים, בד באגס יכולים לחיות עד שנה שלמה בלי לאכול. כן, עד שנה שלמה. אז כל עוד לא הורגים אותם לגמרי, סביר להניח שבשלב זה או אחר יגיע שוב אותו כתם אדום קטן ומגרד על הזרוע שלכם, ולידו עוד כתם אדום קטן ומגרד, ועוד אחד, כמו סרט אימה גרוע שבו הגיבורה בטוחה שהיא התגברה על הקללה, וברגע האחרון המכשפה גוררת אותה לגיהנום.

בין ריסוס לריסוס, אני מוצאת מדי פעם פשפש on the loose ומשמידה אותו בהנאה מהולה בגועל. לפני כמה ימים, בעודי מוחצת אחד ומותירה על הקיר כתם של דם וצואת-דם, שהרי היצורים אוכלים ומיד מחרבנים, אני חושבת איך זה שתמיד אחרי שאחד נופל, האחרים נשארים במאורה ולא יוצאים שוב כל הלילה. אולי יש להם מכשירי קשר קטנים, וכשבוב הפשפש לא עונה לקריאה, המפקד זועק בקול רם: "Tout le monde, Bob est mort!" (בכל זאת, פשפשים בלגים), וכולם מתכנסים מחדש בחדר הישיבות ומתכננים את המתקפה החשאית הבאה על גופי הרצוץ.

אז אלו הם חיי כרגע. אני רואה חרקים בכל מקום. אני מדמיינת שכתמים על הקיר שלי זזים גם כשהם לא. אני קמה באמצע הלילה בבהלה ופותחת את האור, "א-הא! תפסתי אתכם", אבל אין כלום על המיטה. אני חולמת שפשפש ענק אוכל לי את האף בזמן שהוא מספר בדיחות נוק-נוק בצרפתית. ומדי פעם אני גם רואה אחד על אמת. והכל חוזר על עצמו שוב.

מזל שעוד מעט אני חוזרת ללבנט. אני רק מקווה שאמצעי המניעה העלובים שלי (כביסה) בשילוב האקלים הים תיכוני ימנעו ממני להיות הנשאית של המטרד הלאומי הבא. אבל אולי כבר מאוחר מדי. מוהאהאהאהאהא.

פורסם בקטגוריה החוויה הבלגית | 5 תגובות

קינת הטוקבקים

למה לכל העמים מגיע שיהיה להם עתיד ורק לנו לא?

מכאן, דרך האינטרנט, הכל נראה רקוב. פוליטיקה שמקיאה מתוכה אנשי חזון ומושכת אנשים קטנים וטפשים, מדינה בלי אופק, עם אנשים שהופכים יותר ויותר צרים, עיוורים, קטנוניים, הוא עשה לי אז אני אעשה לו, נראה להם מה זה, הכבוד שלנו, הכבוד שלו, למה הוא ולא אני, למה אני ולא הוא.

אני מסוגלת לקרוא רשימה של 300 טוקבקים בוואינט על הפלטה האחרונה של משרד החוץ, וכמה שזה גורם ללב שלי להתכווץ וללחיים שלי להאדים, אני ממשיכה לקרוא את "סטודנט מבש" ו"רינה מאופקים", ששוזרים פניני לאומנות במחרוזת חיי. אני באמת לא יודעת למה אני עושה את זה לעצמי.

ועוד יותר גרוע, אני מגיבה. תגובות קצת מסבירות, קצת זועמות, קצת מצחיקות, בשמות בדויים לגמרי. נסיון, שנובע מאיזה מעין מאוד נאיבי בתוכי, להיות קמצוץ של מה שנראה לי כשפיות, בים של טירוף.

אבל זה שוחק לי את הכל. את ההרגשה שאנחנו באים מאותו מקום והולכים לאותו מקום. את העבר ואת ההווה ואת העתיד.

אז על מה בכלל יש לדבר?

פורסם בקטגוריה החוויה הבלגית, תלונות הציבור | 4 תגובות

העוברים בסך

אז בלי שהרגשתי הזמן שלי כאן הולך ומתקצר. אני לא מתכוונת לזמן שלי בחיים, למרות שגם הוא אוזל בקצב מפחיד. אני יותר מתכוונת לחזרה הצפויה לארץ. פויה. הבוז לשיבה כמו שאומרים.

אני לא רוצה להתמודד. לפני שנסעתי חשבתי שאני עושה טעות לעזוב הכל באמצע ולברוח. אבל רק עכשיו אני מבינה עד כמה זה באמת היה נחוץ, וכמה דברים בחיים שלי לא באמת אהבתי. למשל, רק המחשבה על לדרוך חזרה בדירה שלי עושה לי בחילה. ובוא נגיד שזה לא בגלל גודל החדר או כמות האור בסלון. לחזור למשרד, למחשב המצ'וקמק, המטלות היומיומיות המייגעות, הקפיטריה, החניה באוניברסיטה, האוניברסיטה. אוי, האוניברסיטה. הנסיעות. למלא דלק. לשלם חשבונות. להתחשבן על השמן זית. חברים. משפחה. אנשים. רעש.

החיים.

בחודשים שהייתי כאן עברו אצלי אחד אחד קרובים וחברים. יצא שדווקא כשאני לא שם התרחשו אצלם כל מיני שינויי חיים משמעותיים. בדרך הם עצרו אצל אדר להתרעננות. אני עמדתי בצד, השקפתי, אירחתי, הראיתי להם זעפו של חורף אירופי מהו. והם חזרו לארץ מלאים בצ'יפס ושוקולד, והמשיכו להתפזר לכל רוחות השמיים.

אז בעוד פחות מחודשיים אני חוזרת למציאות דומה ושונה. עם כל מיני דברים ישנים וחדשים, מעצבנים יותר ומעצבנים פחות, להתמודד איתם. וזה לא יהיה קל.

הערה: שלא תחשבו שתמה האובססיה למייקל ג'קסון. היא רק מחריפה למען האמת. הנה קחו עוד שיר.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה