החיים הסודיים

מדי פעם אני נכנסת ל-Flandersnews.be , עיתון בלגי-פלמי באנגלית, רק כדי להתעדכן קצת במה שקורה מסביבי. לונג סטורי שורט: לא הרבה. רוב הכתבות הן סופט-ניוז, או כתבות חנופה משונות. הכותרת הראשית אתמול: "Happy birthday, dear Eurostar", כתבה המוקדשת ליום ההולדת החמש-עשרה של הרכבת המפורסמת. או כתבה שעוסקת בסטודנט אנגלי שהגיע לבריסל. כן, סתם סטודנט אנגלי שהגיע לבריסל. כתבות על אירועים גלובליים או מקומיים בעלי משמעות פוליטית או כלכלית נדחקות בדרך כלל לסוף העיתון.
לפני כמה ימים נתקלתי בעמוד הראשי בכתבה שמאוד הפתיעה אותי: וידאו של שתי דקות על נגן גיטרה חשמלית בתחנת המטרו ליד הבית שלי.
תקציר הכתבה:
At the Kruidtuin metro station in Sint-Joost (Brussels), the music has the rhythm of funk, blues or even tango. It’s all played by Miguel Abarca, a Spaniard who has found in his music a passion and a way to survive in the Belgian capital.
מה שהיה מוזר בעיני בכתבה, מעבר לזה שקראו לו "Spaniard", היא הזוית האופטימית ועליזה שהצמיד העיתון לנגינת גיטרה בתחנת מטרו עבור כמה יורו ליום, עיסוק שאפשר לתייג אותו כקיבוץ נדבות. זה נושא שבאופן כללי נמנעים ממנו בחדשות ובכלל, שנחשב קודר ומדכא. פינת חיים שאף אחד לא רוצה לחשוב עליה, בטח שלא בתחנה הבלגית האפרורית שלי. כאן עוברים על פני הנגן הצעיר מאות אנשים כל יום מבלי להתבונן בו בכלל, כולל אני. והנה מצמידים לו מוזיקה ועריכה קצבית והופה – עיסוק לגיטימי.
כל זה גורם לצופה לתפוס אחרת את התופעה של נגני רחוב, אפילו אם זה רק למשך הצפייה בכתבה.
האם זה אומר שלבלגים יש הסתכלות אחרת, קלילה יותר, על החיים? אולי זה נסיון מתוכנן לתת לגיטימציה לנגני רחוב? להפוך את המרחב הציבורי לשמח יותר? או שזו פשוט הדחקה קולקטיבית של הפנים המדכאות של בריסל? מי יודע.

ולעניין אחר לגמרי.

לוטה בערפל היקרה התארסה אתמול. החברה הכי טובה שלי בעולם כולו. השיר הזה בשבילך.