בברוז'

נוסעים לברוז'. באוטו של ויולט: פרנצ'סקו, ליזי, אנה. באוטו של ג'וליאן: ראמאזן, לאורה, לוקה, אדר.

אנחנו יוצאים מאוחר, אף אחד לא הצליח לקום בשעה נורמלית, כי אתמול היתה כאן מסיבה ספרדית. חבורת הספרדים הצפופה שגרה אצלנו החליטה לחלוק עם שאר העולם שאינו ספרד את תרבותם היחודית, משמע מאה חמישים סירי סנגריה וקצת חטיפים. מוזיקה ספרדית ברמקולים, מדי פעם שניים מחליטים לפצוח בריקוד פלמנקו מאולתר. הספרדים מתנהגים בול כמו ישראלים. הם נמוכים ורועשים, ואוהבים לדבר רק עם ספרדים אחרים. לנו נשאר רק לשתות.

נוסעים לברוז'. אני יורדת למטה להיפגש עם השאר ומבינה שקר מדי לחולצה קצרה וז'קט. אבל זו התלבושת שבניתי עליה, ועכשיו אין לי ממש אלטרנטיבה ראויה לשמה. אני רצה לחדר, לנסות למצוא משהו אחר, ומסתפקת בחולצה אפורה דקה ובמעיל עבה אך גברי משהו. זה לא מספיק טוב, אני מבינה כשאני יורדת חזרה ומתבוננת סביבי. הבנות נראות מעולה. ואני, עם כל ההשתדלות העלובה שלי להתאים את עצמי, מרגישה מגושמת, שמנה ולא מעניינת.

נוסעים לברוז'. יש. יצא שאני יושבת ליד לוקה, האיטלקי. אם יש בעולם הזה דירוג של יופי מוחלט, יופי אלוהי אפשר לקרוא לזה, הוא כנראה נמצא בראש הרשימה. לא אכפת לי פשוט לנעוץ בו מבטים רק כדי לספוג עוד קצת ממנו, סתם שיהיה לי למזכרת, שאוכל לספר עליו לנכדים או משהו. ותראו, אני יושבת ממש צמוד אליו במושב האחורי. שהנסיעה תימשך מצדי לנצח, אני מוכנה.

אבל אין עונג ללא כאב, נכון? אנחנו יצורים תאבי תשומת לב. ותשומת הלב של האיטלקי לא מופנית אלי, בטח שלא בתנאי התחרות שאני נמצאת בהם.

לאורה יושבת במושב הקדמי. גרמניה. המקבילה הנשית-קוסמית של לוקה. אם לא הייתי יודעת שהיא סטודנטית לעיתונאות הייתי מהמרת על דוגמנית בלי למצמץ. וכאילו זה לא מספיק, גם מתלבשת מושלם וגם, ירחם השם, אינטליגנטית.

יש לה חבר, ולו יש חברה. השאירו אותם אי שם ונסעו לחמישה חודשים. הוא מציק לה, נוגע בה, מקניט, היא מחזירה, יו נו – דה יוז'ואל. אני יושבת באמצע המושב האחורי ומנסה להיראות יותר רזה. אולי אני צריכה להכניס את הלחיים פנימה, או סתם להתכווץ. לא נראה לי שזה עוזר במיוחד, הרי כולם כבר יודעים איך אני נראית.

שתבינו – כן – אני דווקא בסדר בסטנדרטים ישראלים, שחס וחלילה קוראי היקרים לא יחשדו שהכותבת פרה, אבל זה לא מספיק טוב כאן. כאן כדי לבלוט צריך להיות מקל עם מלתחה. ואני לא.

מדי פעם לוקה משתעמם ומקדיש לי דקה מזמנו היקר. אני נוצרת את השניות בהן מזדמן לי להסתכל לו ישר בעיניים ממרחק חמישה סנטימטר. קצת קשה לי להתרכז. אולי הוא יכול פשוט להסתכל עלי עוד קצת ולשתוק? ממילא מה שהוא אומר לא ממש מעניין, הוא ילד בן 22 עם בדיחות של בן 14. אבל אלוהים, הוא כל כך יפה.

מימין, ראמאזן מתורכיה. גר באיסטנבול, אבל במקור מהמזרח, כורדי. מדברים קצת על הצבא, מספר לי על הסכסוך אצלם. בתורכיה יש גיוס חובה, כמו אצלנו, אבל שם מגויסים גם הכורדים, ונלחמים בכורדים אחרים, לוחמי גרילה, וכך יוצא לא פעם שאדם הורג את אחיו. בגלל זה, הוא אומר לי, אני שונא צבא, וחושב שצריך לפרק את כל הצבאות בעולם. איבדתי כבר כל כך הרבה חברים ובני משפחה, שאני לא מרגיש. התרגלנו למוות והוא נראה לנו טבעי, וזה הדבר הכי גרוע.

חוזרים מברוז'. לוקה נרדם לי על הכתף לשניה. אני מרגישה כמו ענק, או הגיבן מנוטרדם. אל תזוזי, דאמיט, אל תזוזי.

האוטו נשאר בחנייה של האוניברסיטה, ואנחנו משרכים את דרכנו הארוכה הביתה באוטובוס וברכבת, רטובים, רעבים ומלאי בוץ. לוקה מכין לנו פסטה עם שמנת וסלמון, אני מביאה חסה, ויולט גזרים ודיאט קולה, פרנצ'סקו עגבניות. אוכלים בשקט, עייפים. ויולט ג'ינג'ית צרפתיה קטנה ויפה, עוד תחרות. זה לא פייר, אני חושבת ומעשנת עוד סיגריה מיותרת. מה עוד אפשר לעשות במצבים כאלו? אני לא עצמי כאן. עדיין לא. עצמי כבר היתה מסתדרת, מוצאת את התנוחה החברתית הנכונה, את הנישה שלה, מושכת אליה, איכשהו, את תשומת לב. ואני בעיקר עסוקה בלהרגיש כמו דוב מיותר.

וכל היום הזה, כל היום אני חושבת איך זה שאתה, שדווקא רוצה, אפילו אם זה רק לכמה ימים, שמחכה לי שנה ועוד שנה, שאיכשהו צץ וחוזר לחיי כל פעם ועכשיו פתאום שוב, דווקא אתה לא מספיק לי.

למרות שאני לא נמצאת כאן הרבה זמן, כרגיל צצות אצלי בראש בכל הזדמנות השוואות ומחשבות שונות ומשונות על ישראל ואירופה. סביר מאוד שחלק גדול ממה שאומר כאן הוא שטות מוחלטת, אבל הי, הפוסט הזה נכתב בשלוש וחצי בלילה אז לפחות יש לי תירוץ.

משום מה, תמיד יש לי תחושה שיש איזושהי תחלופה בין שתי אופציות גרועות: להיות מדינה עם בעיות קיומיות, או להיות מדינה של אנשים מנוכרים ומשועממים.

אני מסתובבת בלסטר סקוור בלונדון בשתיים בלילה. על הרצפה מוטלות עשרות בחורות שיכורות לחלוטין, לבושות בחצאיות ממש קצרות (קר!), מסביבן שאריות שווארמה ונודלס. גם הבחורים במצב לא משהו, אחד מתנדנד להוציא כסף מהכספומט ועל זרועו נשענת בחורה יחפה. אנחנו מנסות לתפוס אוטובוס. בת הדודה שלי אומרת שבאנגליה אנשים לא מדברים אחד עם השני. כל היום הם שותקים ובלילה יוצאים לשתות כדי להתפרק. אבל גם אז הם לא מדברים. למרות שהיא נולדה וחיה כל חייה בלונדון, היא מצליחה לנהל שיחה אמיתית רק עם ישראלים לשעבר. היא עושה לי חיקויים מצחיקים של האנגלים באוטובוס. נכנסות שלוש פרחות אנגליות לבושות בכלום (קר!), צורחות משהו במבטא הכי לא ברור ועולות לקומה השניה. אחריהן עולות שתי ישראליות (ישר מזהים), מתחילות לעלות במדרגות, מתחרטות ונשארות למטה. "אני לא עולה לשם", אומרת אחת וצוחקת.

היום אני קוראת באינטרנט על שכונה יהודית חדשה שקמה במזרח ירושלים. גם מקרוב זה נראה מטומטם, אבל מרחוק הרבה יותר. ח"כ בן ארי מהאיחוד הלאומי אומר ש"נתניהו שמתרפס היום, פוגע בעיר הנצח בגלל שלטון אובמה". המשפט הזה נשמע לי מאוד פרובינציאלי ופופוליסטי, וגם לא כ"כ הגיוני. משהו מפריע לי. אני חושבת קצת, ומבינה שההתנחלויות הן שטח הפקר ציבורי: אנחנו מקבלים את כל הסיפור בסלחנות והבנה מפתיעים, לא דורשים הסברים וצידוקים מאיש, ובעיקר לא יודעים מי אחראי למה, מי הריבון, מי הקובע, ואפילו מה העמדה הבסיסית של מי. בתחום המטושטש הזה, המדינה מזדנבת ומתפתלת בשטחים קטנים ועדינים. כל אחד שומר על עצמו בשקט אבל עושה הרבה רעש בדרך. נמאס מזה.

במקביל איזו כימאית אחת זכתה בפרס נובל וכל העיתונים התעניינו רק במה יש לה להגיד על הכסף שביבי לקח לה מהכיס או משהו כזה. היא היתה נראית מאוד מאושרת אבל אם אתם שואלים אותי, חבל שהיא לא היתה כוסית כמו בר רפאלי, כי אז אולי היינו מקבלים סיקור קצת יותר רציני. כנראה שלא התחשק לעורכים לשים את התמונה המאפירה שלה בכותרת הראשית ליותר מדי זמן. אני מאוד גאה באשה הזו, זה לא קל להיות מישהו רציני בעולם המחורבן הזה.

אז אתם חושבים שהמצב שלנו יהיה יותר גרוע אם נמשיך במצב הנוכחי של כיבוש ומלחמה מתמדת, שזוללת לנו את הכסף, את הכוח ואת הנפש? או שיהיה יותר גרוע דווקא אם נעשה שלום, נאבד כל זיק של מטרה משותפת, ומרוב שעמום נתחיל לשתות, להזריק ולהתעלל אחד בשני? אני יודעת, אני יודעת שאי אפשר להוכיח מדעית שבאמת קיימת תחלופה בין הדברים. אבל תודו שגם אתם חושבים ככה לפעמים.

אלו היו כמה נקודות רנדומליות למחשבה, ועכשיו אם תסלחו לי, אני אלך לישון כאן על המקלדת כי אין לי כוח לקום מהכסא. שלום.

גלימה וכתר

הפוסט הזה ידון בגברים. במקרה שלי, בעיקר ילדים. יש משהו מאוד מטריד בלהיות מוקפת באנשים נאים בסביבות גיל 19. אחי הקטן בן 19, זה שלפני שלוש שניות היה עם מוצץ בפה, זה שאני ואחותי היינו מלבישות אותו בתחפושות ומריצות אותו בסלון להנאתנו.

אתמול יצאתי לקלאב, כן, קלאב. החברים האירופאים יצאו והזמינו אותי. המוזיקה היתה על טהרת היורו-דאנס-טראש-מונוטוני-בום-בום-בלי-מילים, לא בדיוק הסגנון שלי. מרבית הנוכחים היו נערי אחווה בלגים עם סרטים כאלה, כמו של מיס יוניברס, חלק עם גלימות, ואני די בטוחה שראיתי גם כמה כתרים. הבחורות היו ממש כוסיות, והקפידו לזעוק "ooh-ooh, ooh-ooh" בין הביטים, כמו שנהוג בפקצותינו. לא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי. גם החברה הצרפתיה שלי נראתה די אבודה. מדי פעם עבר מולי איזה ילדון, סובב אלי את המפשעה ועשה ריקוד קטן, ואז הלך.

נתקלתי באחד הישראלים והתנפלתי עליו בשמחה, סוף סוף מישהו שאפשר לדבר איתו קצת עברית. אחרי שסיימנו להתלונן על הבירוקרטיה הבלגית, על כמה שכולם צעירים ועל איך אי אפשר לנהל כאן שיחה רצינית עם אף אחד, הוא הלך להביא לנו בירה ולא חזר. חיכיתי רבע שעה והחלטתי ללכת. הסתובבתי קצת וראיתי אותו מדבר עם איזו כוסית ליד הבר. בעודי עומדת שם מישהו פתאום תופס אותי בחיבוק מאחורה ונבהלתי קצת, והוא מסובב אותי ושואל "וואי דונט יו דאנס?" והנה גם הוא מתחיל לנענע את המפשעה כמו איזה קריקטורה של עצמו, ואני חושבת לעצמי: הוא קריקטורה של עצמו ואני קלישאה מהלכת, וכל הסצינה הזאת נראית כמו סוף של פרק באיזו דרמה קומית.

אני והצרפתיה החלטנו ללכת הביתה. בדרך פגשנו חבורה של סטודנטים לאמנות מבריסל שליוו אותנו הביתה. הם היו חמודים, אחד מהם במיוחד. דיברנו כל הדרך והוא היה באמת מצחיק, זה קונה אותי. הוא גיטריסט וזמר, קצת מפורסם. מופיע בבריסל ובגנט, לומד מוזיקה בלונדון, ויש לו אפילו כמה שירים ברדיו (גוגל אישר). אני בוחנת אותו מדי פעם מהצד והוא כזה יפה וחמוד, ובראש שלי אני כבר מתחילה לחשב שלא יכול להיות שהוא עבר את ה-21, והאם זה בסדר או לא בסדר להתחיל איתו, ולמה זה יהפוך אותי אם אני אעשה איתו משהו?

בארבע בבוקר הישראלי שולח לי סמס: כן, אני חייב לך בירה. עכשיו מתחילה ההתלבטות איך להגיב להודעה הזו. האם להיות הבאדי המגניבה שמפרגנת על מציאת הכוסית, או שמא לחשוף את העובדה שזה היה קטע מסריח? בחרתי באפשרות הראשונה וכתבתי: זה בסדר, היא היתה ממש כוסית. אח"כ הרגשתי די מעפנה, כי גם אם אנחנו רק באדיז,
אז ברוז ביפור הוז, כמו שאומרים, ואם אנחנו לא סתם באדיז אז הוא סתם חרא.

בינתיים, הפייסבוק חשף הבוקר שהבחור מאתמול בן 19.

ומן העבר השני של קשת הגילאים –

קרוב משפחה רחוק שידך אותי עם בן של חברים של שכנים של משהו, ישראלי לשעבר בן 30 שגר ועובד בבריסל. היום הוא הזמין אותי לדרינק (הוא אמר את המילה "דרינק"). הם יוצאים כמה חבר'ה מהעבודה וכדאי שאני אצטרף. התלבטתי קצת, אבל בסוף החלטתי לוותר ולהתמסר בינתיים לאשליות מתוקות על הילד המוזיקאי ועל איך אני אהיה דמי מור של בלגיה למרות שאני אפילו לא חצי כוסית כמוה, אבל כל העיתונים ידברו עלינו בכל זאת והוא יעריץ אותי על הנסיון הרב שלי ועל חכמת החיים שלי, אחרי הכל אני וואז אין די ארמי אנד איבן הלד א גאן וואן טיימ. פרטי אימפרסיב איזנט איט?

חיברות

בפוסט הקודם הייתי בדאון רציני, אבל כצפוי העניינים השתפרו מעט עם הזמן. בימים האחרונים אין יותר מדי רגעים ריקים, הם פשוט מלאים בפעילויות שלא נכללות ביומיום הישראלי שלי, AKA פעולות מז'אנר הסוציאליזציה. בין לבין אני מקפידה לדחוס המון אוכל וסיגריות לפה (וזהו בינתיים).

החברה הכי טובה שלי כאן היא צרפתיה בת 21, שבהתחשב בעובדה שאני עוד מעט בת 28 הופך אותי לסוג של קוגרית לגיל הרך. בכלל, כולם כאן צריכים להיות מחוברים להופ קטנטנים במקום ללמוד לתואר שני. אני מוצאת את עצמי שולפת את תירוץ ה"עשיתי צבא" לעיתים קרובות, אבל מבינה שבשביל להצדיק את פערי הגילאים צריך לכלול גם את שנת ה"בוא נעשה טיול כמו כולם" ואת שנת ה"אולי נהיה שחקנית?" ואת שנת ה"עשיתי תואר ראשון ומגיע לי לנוח". אבל כמה פעמים אפשר לומר את המשפט "אפטר דה ארמי יזראלי פיפל יוז'ואלי טייק א ייר אוף פור רסטינג אנד טרוולינג" בלי לעייף את עצמך? אולי כדאי פשוט לוותר על ההסברים, לומר שאני בת 23 ולזרום. זה יהפוך כל מיני דברים לקלים הרבה יותר.

ואיך הבלגים אתם שואלים?

אני אשמור את הניתוח המפואר של האופי המסובך והבירוקרטיה הבלתי אפשרית שלהם לפוסט אחר, כזה שרקמתי בראש כבר שלושים פעם (ושכנראה לעולם לא יכתב).

עד הפעם הבאה.

הכל הולך פה יותר לאט. אני לא רגילה לדברים, וכל צעד קטן מצריך מחשבה ותכנון. איפה מברשת השיניים שלי, איפה התיק שלי, מה לקחת איתי, מה ללבוש, יהיה קר, לא יהיה קר. מהחלון לא נשקפת יותר מדי תקווה, נשקף בעיקר הקיר ממול, אז צריך לנחש. רק לצאת מהחדר לוקח לי 40 דקות. בבית לקח רבע שעה.

אני יוצאת ונזכרת ששכחתי לפרוט את השטרות שלי ושהמכונה במטרו מקבלת רק מטבעות, אז אני עושה עיקוף והולכת למכולת לקנות סודה. חוזרת לתחנה ומתחילה ליסוע. נדמה לי שכולם כאן מהגרים. בתחבורה הציבורית בעיקר, כל מה שאני רואה זה אנשים שנראים… לא אירופאים, בלשון המעטה. אולי גם לתייר בארץ שנוסע באוטובוס זה נראה כך, וזה דומה גם לערים אירופיות אחרות, אבל כאן זה קיצוני. בעצם, אולי אני צריכה לעשות איזשהו מחקר סטטיסטי לפני שאני רצה להכליל. אלוהים יודע שיש לי מספיק זמן.

המון זמן ולא המון לעשות. כמעט כל מי שיצא לי לדבר איתו צעיר ממני בשלושים ושמונה שנה. לרובם יש אנגלית לא משהו, כך שאפילו שיחה זורמת קשה לנהל. היום עליתי למטבח עם הצרפתיה מהחדר לידי – מוד. כותבים את זה Maud אבל אומרים Mood. היא סיפרה לי שיש איזו מסיבה בעיר בערב ושכדאי לי לבוא. אחרי שסיימתי את השיעור באוניברסיטה החלטתי לאזור כוחות וללכת, למרות הצינון ותחושת הדאון הכללית. ירדתי בתחנה שחשבתי שהיא הנכונה, אבל כשיצאתי ממנה לא זיהיתי את הרחוב והסביבה היתה חשוכה מפחידה ושוממת. עשיתי יוטרן ונסעתי תחנה אחת צפונה. ירדתי וניסיתי למצוא את הכתובת של המסיבה, אבל לא הצלחתי. גם התביישתי ללכת עם המפה ביד. ככל שהמשכתי ללכת הרחוב התרוקן והתרוקן ונותרו בו רק שיכורים וקבצנים. האף שלי נזל והרגשתי שיש לי חום. פתאום ראיתי שהגעתי שוב לתחנה הראשונה. התייאשתי. נכנסתי אליה ונסעתי הביתה. הרכבת היתה ריקה כמעט לגמרי.

עד שהגעתי לחדר כבר גוועתי מרעב. אכלתי סלט וסנדויץ', מאכל הדגל שלי, וזה לא ניחם אותי אז אכלתי גם קורנפלקס. אם היה פה קילו גלידה סביר שהייתי גומרת גם אותו. ראיתי פרק של סימפסונס, כתבתי כמה מיילים והחלטתי ללכת לישון. ועכשיו אני יושבת על המיטה וכותבת את הפוסט הזה כתחליף ליומן. ומה שעובר לי בראש זה שאני בכלל לא עושה את מה שאני אמורה לעשות כאן. שהם יושבים עכשיו ולוגמים בירה אחרי בירה ביחד, מכירים, צוחקים ונהנים, ואני כאן, זקנה בת מאה ולבד, בעיר זרה.

ראש השנה

בערב ראש השנה יצאתי מחדרי לבושה במיטב מחלצותי ודפקתי ספרינט לתחנת המטרו Bourse, שזה בעברית בורסה, כדי ללכת עם שלושה סטודנטים ישראלים לחגוג אצל גיברת יהודיה נחמדה שהזמינה אותנו להתארח אצלה.
בניגוד לרמת גן, כאן אין זונות או יהלומים, מה שכן, מיד עם יציאתי מהתחנה נתקלתי בהפגנה אנטי ישראלית זועמת. על מדרגות הבורסה עמדו כעשרים חבר'ה ערבים עם כפיות ודגלי פלסטין ענקיים, ולמרגלות המדרגות עמד זקן אירופי מלבין עם מגאפון. לפניו עמדו כמה פוסטרים של חיילים ישראלים מכוונים רובים אל אזרחים פלסטינים. כולם צעקו ביחד: "ישראל רוצחים! ישראל רוצחים!", גם הזקן עם המגאפון שעשה המון רעש. אנשים עברו שם והעיפו מבט, חלק עצרו לשניה, רובם נראו אדישים יחסית.

ההפגנה (ויש גם אשה אחת)

לא יכולתי לעשות כלום, אבל אני מודה שהרגשתי פגועה. העפתי בהם כמה מבטי שנאה שאף אחד לא ראה, והמשכתי ללכת כי מאוד מיהרתי. עלינו על האוטובוס ברגע האחרון. הגיברת הנחמדה הגיעה עם הבת שלה ועם בעלה, והם אספו אותנו מהתחנה לבית הכנסת הרפורמי שלהם. בדרך דיברנו על זה קצת. היא דיברה מאוד בעדינות הגיברת, בשקט, בנימוס. נראה לי שהיה לה לא נעים מכל הנושא. בכמה משפטים היא אמרה שהעיתונים בבלגיה מתעסקים המון בסכסוך, ותמיד מציגים את ישראל באור רע, ואיך אנחנו בישראל לא מודעים בכלל עד כמה יש לנו תדמית שלילית באירופה.

הגענו לבית הכנסת. מהחניה עד לכניסה עומד כל עשרים מטר מאבטח עם אזניה. הופתעתי מהצורך בכזו אבטחה רק בשביל ללכת לבית כנסת. מסתבר שזה מסוכן, שיש איומים, אז צריך לשמור. בירת אירופה.

זה בית כנסת רפורמי, עם רבה, אשה. הם מקפידים מאוד לומר את כל התפילות, ויש להם לחנים שאני לא מכירה כך שאי אפשר באמת להשתתף. כל זה הופך את ההמתנה לאוכל לבלתי נסבלת. הרבה נושאת נאום קצר. הגיברת סיפרה לנו אחר כך שהיא אמרה משהו על איך שהעולם היום שופט את היהודים ואת ישראל, אבל היהודים כבר אלפי שנים שופטים את עצמם כל שנה בחודש תשרי.

מתוך השעמום אני מסתכלת מסביב על האנשים. הם לא נראים לי יהודים בכלל. קשה לי לומר שאני חשה אליהם קרבה, למרות שהם אומרים את המילים בעברית ושיש להם כיפה. שום דבר לא מרגש אותי או מוכר לי כאן. הקשר קיים רק ביניהם, אפשר לראות עד כמה הם קרובים וזקוקים אחד לשני. אבל זה לא נוגע לי. ביציאה מבית הכנסת המאבטחים מחלקים אותנו לקבוצות של עשרה כדי שלא נצא כולנו ביחד, ואנחנו יוצאים לאט לאט והולכים לאוטו.

בראש רצות לי המון מחשבות, על החג ועל בית הכנסת הזה, על המשמעות של ההפגנה שראיתי, על הקשר ביניהם, על ההבדל בין יהודי וישראלי. ואני מלאה באיבה ושנאה, וכעס, המון כעס על כל העולם, האדיש, הטיפש, הרשע, התמים, החלש והעצלן הזה. אני שונאת את הערבים ואני שונאת את היהודים, אני שונאת את השמאלנים ואני שונאת את הימניים, אני שונאת את אירופה ואני שונאת את ארצות הברית, אני שונאת את הדתיים ואני שונאת את החילוניים.

עוד שנה מתחילה והכדור (והשווארמה) ממשיכים להסתובב, לנטוף שומן וג'יפה.

ולכם, קוראי היקרים, אני מאחלת שנה מתוקה ומגניבה, ושלא תקחו את הדכדכת הזו ברצינות. לא צריך להתייחס יותר מדי להרהורים של גולים טריים.

שנה טובה!

נפתח בהצהרה: אני לא בארץ, נסעתי לחו"ל. אבל תשמעו, אני מתלבטת עד כמה לחשוף כאן את הפרטים, כי זה ממש לוותר על האנונימיות. זה מצד אחד, אבל מצד שני ממילא יש לי תחושה מתמשכת שכל הקוראים שאיכשהו זה מעניין אותם כבר יודעים מי אני, ומי שלא ממילא לא יזיז לו לדעת מה הקטע שלי, זה לא שאני עיתונאית או סלבריטי או משהו, סתם בנאדם, אז מה זה משנה. ואם אני ארצה להמשיך לכתוב כאן בתקופה הקרובה אני אהיה חייבת להסגיר את הפרטים, אז הנה:

נסעתי לחמישה חודשים לבריסל להשתתף בתכנית חילופי סטודנטים.

ועכשיו לחלק שלשמו התכנסנו כאן: להלין על מצבי העגום.
אני כאן חמישה ימים, ואני בודדה. מאוד. בדידות כזו שחוסמת כל אפשרות ליצירתיות בנסיונות לתאר אותה. בדידות כזו שגורמת לחמשת הימים האלה להיראות כמו שבועיים. המוח שלי מלא וריק בו זמנית. אני חייבת לדבר עם מישהו, עם איזה אדם חי, בכל שפה שלא תהיה (כל עוד היא עברית או אנגלית).

זה לא שאין כאן אנשים – יש כמה ישראלים, והבניין בו אני גרה מלא בסטודנטים זרים, שממדגם אקראי שערכתי במעלית עולה שלמעלה מ-80% מהם חתיכים. וזה לא שלא פתחתי את הפה ודיברתי עם אנשים בימים האלה. דווקא דיברתי עם יותר מעשרה מוכרים בחנויות, עם חלקם בצרפתית (הם אמרו את המחיר, אני עשיתי כאילו אני מבינה תוך כדי הגנבת מבט לצג שלהם, ואמרתי "מרסי" בסוף). וזה לא שבבית אני איזו חיית מסיבות. אבל דאמיט, אני זקוקה לאינטראקציה אנושית אמיתית במקום הזר והמאוד מאוד אירופי הזה.

אני גרה בבניין של סטודנטים, ויש לי חדר קטן עם חלון גדול, שפונה לחצר פנימית בגודל של 5 מ"ר שנכון יותר לכנות אותה "קיר חשוך". אין פה אור אבל יש פלורסנט, והקירות צבועים בכתום כדי לשוות לחדר מראה חמים. זה בטח יעזור כשיתחיל לקפוא לי התחת. אני מפחדת להכניס לפה עציץ כדי לא לראות אותו גוסס לאיטו.

הבניין אמור לזמן אינטראקציות חברתיות לרוב, לקרב לבבות ולאומים ולפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני או משהו כזה. אגב הסכסוך, כיוון שהזהירו אותי שהבלגים ידועים באנטישמיות ושנאת ישראל, וכיוון שבריסל, כמו שאמא שלי אומרת, "מלאה ערבים", ניסיתי לחשוב על לאום אחר שאני יכולה להשתייך אליו לפרקים, ושלא יגרור תגובות לא נעימות. בינתיים עלו ונפסלו: פולין, אוקראינה, קרואטיה, מלטה, יוון, ספרד, אמריקה, אנגליה, הונג-קונג, שוודיה ופיג'י (!). רעיונות אחרים יתקבלו בברכה, אבל שתדעו שאני לא דוברת שום שפה חוץ מעברית, ואנגלית עם שמץ של מבטא ישראלי.

בכל אופן, כאמור, הבניין אמור לשמש קרקע פוריה לאינטראקציה חברתית ועל כן המטבח משותף ונמצא בקומה מעלי. בינתיים הייתי שם פעם אחת. מאז אני מנסה לחשוב על סיבות לעלות לשם ולהתחיל לדבר עם מישהו אבל כל פעם משהו אחר עוצר אותי. כל אמתלה לשימוש במטבח נראית לי מטופשת ומאולצת. זה לא שאני מבשלת או אופה, אני ממילא חיה על סנדויצ'ים. שכנעתי את עצמי שכשאעלה לשם לבסוף אמצא את כל שאר הסטודנטים בבניין, שכבר הספיקו להתחבר עד שנזכרתי לעלות, אוכלים ארוחה ענקית שהכינו יחד, צוחקים ולועסים. כשיראו אותי נכנסת כדי "למלא קומקום" יעצרו וינעצו בי מבט מצמית. ישתרר שקט נוראי בחדר ואני אומר: "הי" מבויש, אמלא את הקומקום ואצא כלעומת שבאתי. במסדרון אשמע אותם ממשיכים לצחוק.

האמת היא, שממש בא לי ללכלך על כל מיני אנשים ועניינים, אבל העולם קטן מדי. איזה בעסה.

אני לא ממש בטוחה למה אני כאן. מה בעצם המטרה של כל העניין הזה. יצאתי להפסקה גדולה באמצע החיים, באמצע הסרט, ועכשיו אני קצת אבודה. בבקשה מכם אל תנסו לכתוב לי תגובות של יהיה בסדר וזה. אני יודעת שיהיה נעים ונחמד בסופו של דבר, אני באמת יודעת. אבל כאן בבלוג שלי אני רק רוצה להיות אדר ולהתמרמר בשקט. אדר מודה לכם. להתראות בינתיים.

יום יום אני הולך למעונך

מילים: יעקב פיכמן
לחן: מתי כספי

יום יום אני הולך למעונך
ומילה על שפתי חרדה
וטרם עוד תוגד המילה
ואם תוגד יום אחד מי ידע
מי ידע.

יום יום על הדרך למעונך
אור אושרי על ראשי לוהט
ובשובי לי ילאט כוכבי
וכמוס סוד עצבו רועד יום יום.

יום יום אני הולך למעונך
ואלייך לא גונב עוד דבר.

אתם יכולים לראות כאן דיון על הקשר בין מילות השיר והלחן היפהפה. הלחן פועם ופועם יחד עם צעדי הדובר, עולה ויורד לפי נחישותו וכשלונו שחוזרים על עצמם יום יום.

הערב

הערב,
אותו ערב שבו השמיים עוד כחולים והעצים שחורים. החום בחוץ לא מניח למחשבות להיספג לשום דבר.
אם אני הולכת ברחוב באותו ערב, והשמיים עוד כחולים, ויש ריח של עוגה ואבקת כביסה באויר, זה אומר שיש פה מישהו שאופה ומכבס, לילדים במכנסיים קצרים, על רצפה קרירה ונקייה, בדירה כאן ממש לידי.
ואם בשמיים הכחולים המתכהים יש גם כוכב דק מעל אנטנה, ליד צמרת של איזה ברוש שחור ומאובק, מה כל זה אומר לי? מה הפתרון לחידה? צריך לפענח אותה מהר לפני שירד הלילה, כי השער עוד רגע נסגר וישאיר אותי כאן לבד.

הכרה

כשאת כותבת מיוזמתך את הביטוי "ישר כוח" במייל של העבודה את יודעת שאת מבוגרת.