האלטרנטיבה לאלטרנטיבה

סוף דצמבר מתקרב ובחוץ נהיה קר מאוד. היום ירדו כמה פתיתי שלג, ואומרים שמחר כבר ירדו כמויות. בהתאם לכך גמלתי בדעתי להשאר בבית ולא להוציא אף לא עפעף החוצה.

ובינתיים בחדר החם מתבשלת אובססיה מוזיקלית חדשה. מייקל ג'קסון.

יש משהו מביך ומרגש בלאהוב את מייקל ג'קסון. מדובר באייקון שמלווה את כולנו מילדות ושנושא על גבו כל כך הרבה תארים, דימויים, תמונות, סיפורים ושערוריות, עד שקשה לחדור ולהכנס פנימה לליבה המוזיקלית שלו. אבל כמו תמיד צריך רק שיר אחד שיצית משהו ומשם הדברים מתגלגלים לבד. פתאום האיש המשונה הזה שצחקו עליו בקונאן אובריין ובסאות' פארק הוא אמן, כלומר כזה שאפשר להבין אותו ולהרגיש את ההגיון היצירתי שלו ברמות שנמצאות מעל התודעה היומיומית. האייקון הופך מ"מייקל ג'קסון" למייקל ג'קסון.

כשדבר כזה קורה והציניות מתרככת אפשר להתחיל להבין את ההערצה המטורפת שסבבה אותו. הדימוי הציבורי שלו כ"מוזר" והיחוד המוזיקלי שלו מגיעים מאותו מקום. נכון, מייקל ג'קסון היה פריק. הוא היה נשי וחלקלק, אבל לפעמים גם גברי, נערי או סתם חמוד. הוא דיבר בקול עדין, ושר מוזר, גבוה ועם שיהוקים ולחישות. הוא היה תופס לעצמו את המפשעה בזמן שהיה רוקד. הוא היה מתלבש באופן בלתי מתקבל על הדעת. הוא היה שקוע כולו במוזיקה ובריקוד, עם עיניים עצומות, ילד-גבר-אשה, יצור. סוטה.

אבל אהבו אותו. ליוו אותו במשך שנים. הגנו עליו. חלמו עליו. מליונים על גבי מליונים של בני אדם בכל העולם. יש משהו עוצר נשימה, מרתק ואופטימי בידיעה שהאנושות יכולה לקבל אדם כמו מייקל ג'קסון על כל מוזרויותיו. הוא הצליח, ועדיין מצליח, לגעת בנקודה רכה כלשהי, שמשותפת לילד בן 8 ביפן ולזקן בן 65 בגרמניה. גם היום, חצי שנה אחרי מותו, כנסו לכל שיר של מייקל ג'קסון ביוטוב תראו תגובות נרגשות מלפני חמש או שש שעות בלבד.

יאללה, קר לי ואני הולכת לפוך.

human.jpg

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה החוויה הבלגית, מוזיקה | כתיבת תגובה

החיים הסודיים

מדי פעם אני נכנסת ל-Flandersnews.be , עיתון בלגי-פלמי באנגלית, רק כדי להתעדכן קצת במה שקורה מסביבי. לונג סטורי שורט: לא הרבה. רוב הכתבות הן סופט-ניוז, או כתבות חנופה משונות. הכותרת הראשית אתמול: "Happy birthday, dear Eurostar", כתבה המוקדשת ליום ההולדת החמש-עשרה של הרכבת המפורסמת. או כתבה שעוסקת בסטודנט אנגלי שהגיע לבריסל. כן, סתם סטודנט אנגלי שהגיע לבריסל. כתבות על אירועים גלובליים או מקומיים בעלי משמעות פוליטית או כלכלית נדחקות בדרך כלל לסוף העיתון.
לפני כמה ימים נתקלתי בעמוד הראשי בכתבה שמאוד הפתיעה אותי: וידאו של שתי דקות על נגן גיטרה חשמלית בתחנת המטרו ליד הבית שלי.
תקציר הכתבה:
At the Kruidtuin metro station in Sint-Joost (Brussels), the music has the rhythm of funk, blues or even tango. It’s all played by Miguel Abarca, a Spaniard who has found in his music a passion and a way to survive in the Belgian capital.
מה שהיה מוזר בעיני בכתבה, מעבר לזה שקראו לו "Spaniard", היא הזוית האופטימית ועליזה שהצמיד העיתון לנגינת גיטרה בתחנת מטרו עבור כמה יורו ליום, עיסוק שאפשר לתייג אותו כקיבוץ נדבות. זה נושא שבאופן כללי נמנעים ממנו בחדשות ובכלל, שנחשב קודר ומדכא. פינת חיים שאף אחד לא רוצה לחשוב עליה, בטח שלא בתחנה הבלגית האפרורית שלי. כאן עוברים על פני הנגן הצעיר מאות אנשים כל יום מבלי להתבונן בו בכלל, כולל אני. והנה מצמידים לו מוזיקה ועריכה קצבית והופה – עיסוק לגיטימי.
כל זה גורם לצופה לתפוס אחרת את התופעה של נגני רחוב, אפילו אם זה רק למשך הצפייה בכתבה.
האם זה אומר שלבלגים יש הסתכלות אחרת, קלילה יותר, על החיים? אולי זה נסיון מתוכנן לתת לגיטימציה לנגני רחוב? להפוך את המרחב הציבורי לשמח יותר? או שזו פשוט הדחקה קולקטיבית של הפנים המדכאות של בריסל? מי יודע.

ולעניין אחר לגמרי.

לוטה בערפל היקרה התארסה אתמול. החברה הכי טובה שלי בעולם כולו. השיר הזה בשבילך.

פורסם בקטגוריה החוויה הבלגית | תגובה אחת

אימפריית האור

מגריט
היום שילמתי מלא יורואים והלכתי לראות תערוכה של רנה מגריט שמוצגת כאן בבריסל. מהתבוננות ביצירות שלו ובעיקר מהפרטים על חייו שהיו כתובים על הקיר בפונט חיוור שבקושי הצלחתי לקרוא, הבנתי שהוא מזכיר לי מישהו שאני מכירה והדמיון ביניהם הפליא אותי מאוד, עד שחשבתי שאולי האדם הזה בעצם מחקה, במודע או שלא במודע, את רנה מגריט, הן בסגנונו האמנותי, שבוודאי אינו דומה בפועל ליצירותיו של מגריט אלא הולם יותר את ההווה כמתבקש מיצירת אמנות, והן בבחירותיו האישיות (עבודה, חברים, אשה). בעודי עומדת מול הפונט החיוור האמור לעיל ומחייכת לעצמי צעקו לי החבר'ה "אדר, כבר היינו כאן". טוב.

אדיבות
אתמול הלכתי לבקר בתחנת המשטרה המקומית לצרכים בירוקרטיים. בבריסל יש לכל שני רחובות וחצי תחנת משטרה משלהם, ורק בה אפשרי לנהל את עניינך. מבירור קצר באינטרנט גיליתי שתחנת המשטרה שלי נמצאת בסמוך לפארק אך כשהגעתי לכתובת האמורה לא הצלחתי להבין איפה התחנה – ראיתי רק תיאטרון ואת בניין הפרלמנט הבלגי. הסתובבתי הלוך וסבוב ואפילו שאלתי כמה אנשים שניסו לכוון אותי, אבל כל מה שהצלחתי למצוא היה שער שחור קטן עם סמל של אין כניסה עליו. בסיבוב השני מצאתי ליד השער שוטר רזה ששתה קפה. שאלתי אותו איז דיס דה פוליס סטיישן והוא אמר ייס, באט את צריכה להכנס מהכיוון השני והצביע לכיוון הפארק עצמו. נכנסתי לפארק אך כל מה שראיתי היה אדמה ועלים רטובים, ואנשים שעושים ג'וגינג בגשם. החלטתי להפעיל מחשבה מקורית ולהכנס לראש הבלגי. נכנסתי לאחד משבילי הבוץ הקטנים משמאלי, הלכתי בו מעט והגעתי לשער שחור קטן לא מסומן. פתחתי אותו ולאחר כעשרה מטרים הגעתי לבקתה שהיא תחנת המשטרה שלי. השוטרת שישבה בקבלה היתה די מופתעת שמישהו הצליח למצוא אותה, אך הצליחה להרגע מספיק על מנת ליידע אותי שהשוטר הממונה על הכתובת הספציפית שלי, מר X, אינו נמצא היום, אבל היא תמסור לו את הפרטים שלי על מנת שיצור איתי קשר טלפונית. היום בבוקר קיבלתי ממנו שיחת טלפון מאוד אדיבה.

לימודים
האוניברסיטה בארץ מפעילה עלי לחץ למצוא נושא ומנחה לתזה. פפף.

עברית
אין אף מדינה בעולם, חוץ מישראל, שבה מדברים עברית. אני לא מדברת על מדינה שבה השפה העיקרית היא עברית, אלא על מדינה שבה מדברים גם עברית, כשפה שניה או שלישית. נניח הצרפתים, כשהם נוסעים לארצות הברית, אנגליה, גרמניה, ספרד או אפילו ישראל, יש שם אנשים שיודעים צרפתית – אפילו ברמה מאוד נמוכה. או דוברי אנגלית שנוסעים, טוב, לכל מקום בעצם. תחשבו כמה מוזר יהיה להגיע למדינה שבה מדברים קצת עברית, במבטא קצת אחר, עם שגיאות קלות. המקבילה היחידה לזה שיש לנו, לדעתי, היא סיני או השטחים, אבל זה לא אותו דבר.

חלום
בבוקר קמתי כי מישהו שלח לי הודעה: "את באה למוזיאון מגריט היום?", ומיד שמטתי את הטלפון ונזכרתי בבעתה בחלום ממנו התעוררתי והתחלתי לייבב על הבוקר. לא קורה הרבה, שמתעוררים ומתחילים מיד לבכות, אבל קורה. לפעמים. חלמתי שאחי הקטן הוא יונה והוא מנסה להכנס אלי לדירה מהחלון ולהתיישב לי על הלמעלה של הארונות. עכשיו, אני יודעת שיונים עושות נזק מאוד רציני מבחינה אסתטית, שלא לדבר על הגיינית, והוא לא יכול להשאר אצלי בבית, פשוט לא יעלה על הדעת, ולכן אני סוגרת בכוח את החלון ומשאירה אותו בחוץ והוא מנסה להכנס ואומר נו תני להכנס ושובר את הזכוכית ואז אני לוקחת מטאטא קש ודוחפת אותו החוצה, לא, אתה לא יכול להכנס, אתה צריך ללמוד להסתדר לבד בלי ללכלך לי את הארונות, תעוף החוצה ופתאום אחותי עומדת לידי ועוזרת לי לדחוף אותו שלא יכנס גם מהצד השני של החלון ושתינו נאבקות איתו וצועקות עליו תעוף תעוף, אבל הוא מתעקש ומחייך תוך כדי שהוא חובט את עצמו אל החלון השבור.

כשהתת מודע מתחיל לדבר בדימויים כל כך ברורים, זה אומר משהו.

magritte.jpg

פורסם בקטגוריה החוויה הבלגית | 9 תגובות

בברוז'

נוסעים לברוז'. באוטו של ויולט: פרנצ'סקו, ליזי, אנה. באוטו של ג'וליאן: ראמאזן, לאורה, לוקה, אדר.

אנחנו יוצאים מאוחר, אף אחד לא הצליח לקום בשעה נורמלית, כי אתמול היתה כאן מסיבה ספרדית. חבורת הספרדים הצפופה שגרה אצלנו החליטה לחלוק עם שאר העולם שאינו ספרד את תרבותם היחודית, משמע מאה חמישים סירי סנגריה וקצת חטיפים. מוזיקה ספרדית ברמקולים, מדי פעם שניים מחליטים לפצוח בריקוד פלמנקו מאולתר. הספרדים מתנהגים בול כמו ישראלים. הם נמוכים ורועשים, ואוהבים לדבר רק עם ספרדים אחרים. לנו נשאר רק לשתות.

נוסעים לברוז'. אני יורדת למטה להיפגש עם השאר ומבינה שקר מדי לחולצה קצרה וז'קט. אבל זו התלבושת שבניתי עליה, ועכשיו אין לי ממש אלטרנטיבה ראויה לשמה. אני רצה לחדר, לנסות למצוא משהו אחר, ומסתפקת בחולצה אפורה דקה ובמעיל עבה אך גברי משהו. זה לא מספיק טוב, אני מבינה כשאני יורדת חזרה ומתבוננת סביבי. הבנות נראות מעולה. ואני, עם כל ההשתדלות העלובה שלי להתאים את עצמי, מרגישה מגושמת, שמנה ולא מעניינת.

נוסעים לברוז'. יש. יצא שאני יושבת ליד לוקה, האיטלקי. אם יש בעולם הזה דירוג של יופי מוחלט, יופי אלוהי אפשר לקרוא לזה, הוא כנראה נמצא בראש הרשימה. לא אכפת לי פשוט לנעוץ בו מבטים רק כדי לספוג עוד קצת ממנו, סתם שיהיה לי למזכרת, שאוכל לספר עליו לנכדים או משהו. ותראו, אני יושבת ממש צמוד אליו במושב האחורי. שהנסיעה תימשך מצדי לנצח, אני מוכנה.

אבל אין עונג ללא כאב, נכון? אנחנו יצורים תאבי תשומת לב. ותשומת הלב של האיטלקי לא מופנית אלי, בטח שלא בתנאי התחרות שאני נמצאת בהם.

לאורה יושבת במושב הקדמי. גרמניה. המקבילה הנשית-קוסמית של לוקה. אם לא הייתי יודעת שהיא סטודנטית לעיתונאות הייתי מהמרת על דוגמנית בלי למצמץ. וכאילו זה לא מספיק, גם מתלבשת מושלם וגם, ירחם השם, אינטליגנטית.

יש לה חבר, ולו יש חברה. השאירו אותם אי שם ונסעו לחמישה חודשים. הוא מציק לה, נוגע בה, מקניט, היא מחזירה, יו נו – דה יוז'ואל. אני יושבת באמצע המושב האחורי ומנסה להיראות יותר רזה. אולי אני צריכה להכניס את הלחיים פנימה, או סתם להתכווץ. לא נראה לי שזה עוזר במיוחד, הרי כולם כבר יודעים איך אני נראית.

שתבינו – כן – אני דווקא בסדר בסטנדרטים ישראלים, שחס וחלילה קוראי היקרים לא יחשדו שהכותבת פרה, אבל זה לא מספיק טוב כאן. כאן כדי לבלוט צריך להיות מקל עם מלתחה. ואני לא.

מדי פעם לוקה משתעמם ומקדיש לי דקה מזמנו היקר. אני נוצרת את השניות בהן מזדמן לי להסתכל לו ישר בעיניים ממרחק חמישה סנטימטר. קצת קשה לי להתרכז. אולי הוא יכול פשוט להסתכל עלי עוד קצת ולשתוק? ממילא מה שהוא אומר לא ממש מעניין, הוא ילד בן 22 עם בדיחות של בן 14. אבל אלוהים, הוא כל כך יפה.

מימין, ראמאזן מתורכיה. גר באיסטנבול, אבל במקור מהמזרח, כורדי. מדברים קצת על הצבא, מספר לי על הסכסוך אצלם. בתורכיה יש גיוס חובה, כמו אצלנו, אבל שם מגויסים גם הכורדים, ונלחמים בכורדים אחרים, לוחמי גרילה, וכך יוצא לא פעם שאדם הורג את אחיו. בגלל זה, הוא אומר לי, אני שונא צבא, וחושב שצריך לפרק את כל הצבאות בעולם. איבדתי כבר כל כך הרבה חברים ובני משפחה, שאני לא מרגיש. התרגלנו למוות והוא נראה לנו טבעי, וזה הדבר הכי גרוע.

חוזרים מברוז'. לוקה נרדם לי על הכתף לשניה. אני מרגישה כמו ענק, או הגיבן מנוטרדם. אל תזוזי, דאמיט, אל תזוזי.

האוטו נשאר בחנייה של האוניברסיטה, ואנחנו משרכים את דרכנו הארוכה הביתה באוטובוס וברכבת, רטובים, רעבים ומלאי בוץ. לוקה מכין לנו פסטה עם שמנת וסלמון, אני מביאה חסה, ויולט גזרים ודיאט קולה, פרנצ'סקו עגבניות. אוכלים בשקט, עייפים. ויולט ג'ינג'ית צרפתיה קטנה ויפה, עוד תחרות. זה לא פייר, אני חושבת ומעשנת עוד סיגריה מיותרת. מה עוד אפשר לעשות במצבים כאלו? אני לא עצמי כאן. עדיין לא. עצמי כבר היתה מסתדרת, מוצאת את התנוחה החברתית הנכונה, את הנישה שלה, מושכת אליה, איכשהו, את תשומת לב. ואני בעיקר עסוקה בלהרגיש כמו דוב מיותר.

וכל היום הזה, כל היום אני חושבת איך זה שאתה, שדווקא רוצה, אפילו אם זה רק לכמה ימים, שמחכה לי שנה ועוד שנה, שאיכשהו צץ וחוזר לחיי כל פעם ועכשיו פתאום שוב, דווקא אתה לא מספיק לי.

b1.jpg

פורסם בקטגוריה החוויה הבלגית | 4 תגובות

למרות שאני לא נמצאת כאן הרבה זמן, כרגיל צצות אצלי בראש בכל הזדמנות השוואות ומחשבות שונות ומשונות על ישראל ואירופה. סביר מאוד שחלק גדול ממה שאומר כאן הוא שטות מוחלטת, אבל הי, הפוסט הזה נכתב בשלוש וחצי בלילה אז לפחות יש לי תירוץ.

משום מה, תמיד יש לי תחושה שיש איזושהי תחלופה בין שתי אופציות גרועות: להיות מדינה עם בעיות קיומיות, או להיות מדינה של אנשים מנוכרים ומשועממים.

אני מסתובבת בלסטר סקוור בלונדון בשתיים בלילה. על הרצפה מוטלות עשרות בחורות שיכורות לחלוטין, לבושות בחצאיות ממש קצרות (קר!), מסביבן שאריות שווארמה ונודלס. גם הבחורים במצב לא משהו, אחד מתנדנד להוציא כסף מהכספומט ועל זרועו נשענת בחורה יחפה. אנחנו מנסות לתפוס אוטובוס. בת הדודה שלי אומרת שבאנגליה אנשים לא מדברים אחד עם השני. כל היום הם שותקים ובלילה יוצאים לשתות כדי להתפרק. אבל גם אז הם לא מדברים. למרות שהיא נולדה וחיה כל חייה בלונדון, היא מצליחה לנהל שיחה אמיתית רק עם ישראלים לשעבר. היא עושה לי חיקויים מצחיקים של האנגלים באוטובוס. נכנסות שלוש פרחות אנגליות לבושות בכלום (קר!), צורחות משהו במבטא הכי לא ברור ועולות לקומה השניה. אחריהן עולות שתי ישראליות (ישר מזהים), מתחילות לעלות במדרגות, מתחרטות ונשארות למטה. "אני לא עולה לשם", אומרת אחת וצוחקת.

היום אני קוראת באינטרנט על שכונה יהודית חדשה שקמה במזרח ירושלים. גם מקרוב זה נראה מטומטם, אבל מרחוק הרבה יותר. ח"כ בן ארי מהאיחוד הלאומי אומר ש"נתניהו שמתרפס היום, פוגע בעיר הנצח בגלל שלטון אובמה". המשפט הזה נשמע לי מאוד פרובינציאלי ופופוליסטי, וגם לא כ"כ הגיוני. משהו מפריע לי. אני חושבת קצת, ומבינה שההתנחלויות הן שטח הפקר ציבורי: אנחנו מקבלים את כל הסיפור בסלחנות והבנה מפתיעים, לא דורשים הסברים וצידוקים מאיש, ובעיקר לא יודעים מי אחראי למה, מי הריבון, מי הקובע, ואפילו מה העמדה הבסיסית של מי. בתחום המטושטש הזה, המדינה מזדנבת ומתפתלת בשטחים קטנים ועדינים. כל אחד שומר על עצמו בשקט אבל עושה הרבה רעש בדרך. נמאס מזה.

במקביל איזו כימאית אחת זכתה בפרס נובל וכל העיתונים התעניינו רק במה יש לה להגיד על הכסף שביבי לקח לה מהכיס או משהו כזה. היא היתה נראית מאוד מאושרת אבל אם אתם שואלים אותי, חבל שהיא לא היתה כוסית כמו בר רפאלי, כי אז אולי היינו מקבלים סיקור קצת יותר רציני. כנראה שלא התחשק לעורכים לשים את התמונה המאפירה שלה בכותרת הראשית ליותר מדי זמן. אני מאוד גאה באשה הזו, זה לא קל להיות מישהו רציני בעולם המחורבן הזה.

אז אתם חושבים שהמצב שלנו יהיה יותר גרוע אם נמשיך במצב הנוכחי של כיבוש ומלחמה מתמדת, שזוללת לנו את הכסף, את הכוח ואת הנפש? או שיהיה יותר גרוע דווקא אם נעשה שלום, נאבד כל זיק של מטרה משותפת, ומרוב שעמום נתחיל לשתות, להזריק ולהתעלל אחד בשני? אני יודעת, אני יודעת שאי אפשר להוכיח מדעית שבאמת קיימת תחלופה בין הדברים. אבל תודו שגם אתם חושבים ככה לפעמים.

אלו היו כמה נקודות רנדומליות למחשבה, ועכשיו אם תסלחו לי, אני אלך לישון כאן על המקלדת כי אין לי כוח לקום מהכסא. שלום.

פורסם בקטגוריה החוויה הבלגית, תלונות הציבור | 4 תגובות

גלימה וכתר

הפוסט הזה ידון בגברים. במקרה שלי, בעיקר ילדים. יש משהו מאוד מטריד בלהיות מוקפת באנשים נאים בסביבות גיל 19. אחי הקטן בן 19, זה שלפני שלוש שניות היה עם מוצץ בפה, זה שאני ואחותי היינו מלבישות אותו בתחפושות ומריצות אותו בסלון להנאתנו.

אתמול יצאתי לקלאב, כן, קלאב. החברים האירופאים יצאו והזמינו אותי. המוזיקה היתה על טהרת היורו-דאנס-טראש-מונוטוני-בום-בום-בלי-מילים, לא בדיוק הסגנון שלי. מרבית הנוכחים היו נערי אחווה בלגים עם סרטים כאלה, כמו של מיס יוניברס, חלק עם גלימות, ואני די בטוחה שראיתי גם כמה כתרים. הבחורות היו ממש כוסיות, והקפידו לזעוק "ooh-ooh, ooh-ooh" בין הביטים, כמו שנהוג בפקצותינו. לא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי. גם החברה הצרפתיה שלי נראתה די אבודה. מדי פעם עבר מולי איזה ילדון, סובב אלי את המפשעה ועשה ריקוד קטן, ואז הלך.

נתקלתי באחד הישראלים והתנפלתי עליו בשמחה, סוף סוף מישהו שאפשר לדבר איתו קצת עברית. אחרי שסיימנו להתלונן על הבירוקרטיה הבלגית, על כמה שכולם צעירים ועל איך אי אפשר לנהל כאן שיחה רצינית עם אף אחד, הוא הלך להביא לנו בירה ולא חזר. חיכיתי רבע שעה והחלטתי ללכת. הסתובבתי קצת וראיתי אותו מדבר עם איזו כוסית ליד הבר. בעודי עומדת שם מישהו פתאום תופס אותי בחיבוק מאחורה ונבהלתי קצת, והוא מסובב אותי ושואל "וואי דונט יו דאנס?" והנה גם הוא מתחיל לנענע את המפשעה כמו איזה קריקטורה של עצמו, ואני חושבת לעצמי: הוא קריקטורה של עצמו ואני קלישאה מהלכת, וכל הסצינה הזאת נראית כמו סוף של פרק באיזו דרמה קומית.

אני והצרפתיה החלטנו ללכת הביתה. בדרך פגשנו חבורה של סטודנטים לאמנות מבריסל שליוו אותנו הביתה. הם היו חמודים, אחד מהם במיוחד. דיברנו כל הדרך והוא היה באמת מצחיק, זה קונה אותי. הוא גיטריסט וזמר, קצת מפורסם. מופיע בבריסל ובגנט, לומד מוזיקה בלונדון, ויש לו אפילו כמה שירים ברדיו (גוגל אישר). אני בוחנת אותו מדי פעם מהצד והוא כזה יפה וחמוד, ובראש שלי אני כבר מתחילה לחשב שלא יכול להיות שהוא עבר את ה-21, והאם זה בסדר או לא בסדר להתחיל איתו, ולמה זה יהפוך אותי אם אני אעשה איתו משהו?

בארבע בבוקר הישראלי שולח לי סמס: כן, אני חייב לך בירה. עכשיו מתחילה ההתלבטות איך להגיב להודעה הזו. האם להיות הבאדי המגניבה שמפרגנת על מציאת הכוסית, או שמא לחשוף את העובדה שזה היה קטע מסריח? בחרתי באפשרות הראשונה וכתבתי: זה בסדר, היא היתה ממש כוסית. אח"כ הרגשתי די מעפנה, כי גם אם אנחנו רק באדיז,
אז ברוז ביפור הוז, כמו שאומרים, ואם אנחנו לא סתם באדיז אז הוא סתם חרא.

בינתיים, הפייסבוק חשף הבוקר שהבחור מאתמול בן 19.

ומן העבר השני של קשת הגילאים –

קרוב משפחה רחוק שידך אותי עם בן של חברים של שכנים של משהו, ישראלי לשעבר בן 30 שגר ועובד בבריסל. היום הוא הזמין אותי לדרינק (הוא אמר את המילה "דרינק"). הם יוצאים כמה חבר'ה מהעבודה וכדאי שאני אצטרף. התלבטתי קצת, אבל בסוף החלטתי לוותר ולהתמסר בינתיים לאשליות מתוקות על הילד המוזיקאי ועל איך אני אהיה דמי מור של בלגיה למרות שאני אפילו לא חצי כוסית כמוה, אבל כל העיתונים ידברו עלינו בכל זאת והוא יעריץ אותי על הנסיון הרב שלי ועל חכמת החיים שלי, אחרי הכל אני וואז אין די ארמי אנד איבן הלד א גאן וואן טיימ. פרטי אימפרסיב איזנט איט?

פורסם בקטגוריה החוויה הבלגית | 8 תגובות

חיברות

בפוסט הקודם הייתי בדאון רציני, אבל כצפוי העניינים השתפרו מעט עם הזמן. בימים האחרונים אין יותר מדי רגעים ריקים, הם פשוט מלאים בפעילויות שלא נכללות ביומיום הישראלי שלי, AKA פעולות מז'אנר הסוציאליזציה. בין לבין אני מקפידה לדחוס המון אוכל וסיגריות לפה (וזהו בינתיים).

החברה הכי טובה שלי כאן היא צרפתיה בת 21, שבהתחשב בעובדה שאני עוד מעט בת 28 הופך אותי לסוג של קוגרית לגיל הרך. בכלל, כולם כאן צריכים להיות מחוברים להופ קטנטנים במקום ללמוד לתואר שני. אני מוצאת את עצמי שולפת את תירוץ ה"עשיתי צבא" לעיתים קרובות, אבל מבינה שבשביל להצדיק את פערי הגילאים צריך לכלול גם את שנת ה"בוא נעשה טיול כמו כולם" ואת שנת ה"אולי נהיה שחקנית?" ואת שנת ה"עשיתי תואר ראשון ומגיע לי לנוח". אבל כמה פעמים אפשר לומר את המשפט "אפטר דה ארמי יזראלי פיפל יוז'ואלי טייק א ייר אוף פור רסטינג אנד טרוולינג" בלי לעייף את עצמך? אולי כדאי פשוט לוותר על ההסברים, לומר שאני בת 23 ולזרום. זה יהפוך כל מיני דברים לקלים הרבה יותר.

ואיך הבלגים אתם שואלים?

אני אשמור את הניתוח המפואר של האופי המסובך והבירוקרטיה הבלתי אפשרית שלהם לפוסט אחר, כזה שרקמתי בראש כבר שלושים פעם (ושכנראה לעולם לא יכתב).

עד הפעם הבאה.

פורסם בקטגוריה החוויה הבלגית | 5 תגובות