אז בלי שהרגשתי הזמן שלי כאן הולך ומתקצר. אני לא מתכוונת לזמן שלי בחיים, למרות שגם הוא אוזל בקצב מפחיד. אני יותר מתכוונת לחזרה הצפויה לארץ. פויה. הבוז לשיבה כמו שאומרים.
אני לא רוצה להתמודד. לפני שנסעתי חשבתי שאני עושה טעות לעזוב הכל באמצע ולברוח. אבל רק עכשיו אני מבינה עד כמה זה באמת היה נחוץ, וכמה דברים בחיים שלי לא באמת אהבתי. למשל, רק המחשבה על לדרוך חזרה בדירה שלי עושה לי בחילה. ובוא נגיד שזה לא בגלל גודל החדר או כמות האור בסלון. לחזור למשרד, למחשב המצ'וקמק, המטלות היומיומיות המייגעות, הקפיטריה, החניה באוניברסיטה, האוניברסיטה. אוי, האוניברסיטה. הנסיעות. למלא דלק. לשלם חשבונות. להתחשבן על השמן זית. חברים. משפחה. אנשים. רעש.
החיים.
בחודשים שהייתי כאן עברו אצלי אחד אחד קרובים וחברים. יצא שדווקא כשאני לא שם התרחשו אצלם כל מיני שינויי חיים משמעותיים. בדרך הם עצרו אצל אדר להתרעננות. אני עמדתי בצד, השקפתי, אירחתי, הראיתי להם זעפו של חורף אירופי מהו. והם חזרו לארץ מלאים בצ'יפס ושוקולד, והמשיכו להתפזר לכל רוחות השמיים.
אז בעוד פחות מחודשיים אני חוזרת למציאות דומה ושונה. עם כל מיני דברים ישנים וחדשים, מעצבנים יותר ומעצבנים פחות, להתמודד איתם. וזה לא יהיה קל.
הערה: שלא תחשבו שתמה האובססיה למייקל ג'קסון. היא רק מחריפה למען האמת. הנה קחו עוד שיר.
סלט ירוק 