בתים. זה מעניין אותי.

יש משהו בקופסא הזו, בקירות האלו שמקיפים אדם, שמעניין אותי. כל אחד סגור בבית משלו. הבית נראה אחרת מבפנים ומבחוץ. לפעמים נוצרים הבדלים מעניינים בין בתים שונים, במקומות שונים ובתקופות שונות. נסעתי לאשדוד. עיר של בתים גבוהים, רחבים, מכרסמים את השמיים. צפוף, אפור, ים מלוח ברקע. אוירה שמזכירה דג עם קשקשים. בתים, עוד ועוד בתים, כנראה שיש הרבה מאוד תושבים באשדוד. מי הם כל אותם האנשים הגרים באותם בתים? משום מה נראית העיר נטושה, כאילו אין בה אף לא תושב אחד. אך היא אינה נטושה כלל, עיר גדולה, הרבה עולים גרים בה. עיר מתוכננת. יעילות. הבתים הגבוהים נראים כמפלצות עייפות העומדות להתאבן. רובם מתקלפים, דוהים. מישהו צבע את חלקם בצבעים עליזים, במיוחד בצבע הורוד. כנראה חשב שהצבע הוא שיהפוך את הבניין מערימת לבנים גבוהה למחזה נעים לעין, מלבב. לא יצא לו. הבתים הלבנים איבדו את הבוהק שלהם ונראים עליהם סימני נזילה והתיישנות. הם בוכים.

על רוב הבניינים נראות אותן "מרפסות קופצות", שהחליפו בעשור האחרון את המרפסת המסורתית, זו שהיתה בנויה כחדר שחסר בו קיר, ושרבים סגרו והסבו לחדר נוסף, לרוב חדר עבודה או מחסן. מרפסות חדשות אלה בנויות באופן כזה שאין האחת נמצאת מעל רעותה. הן קטנות ופתוחות, לרוב אינן יכולות להכיל אלא שולחן קטן וכסא עבור הדיירים המעוניינים לעשן ישירות תחת השמש הארצישראלית. לא עוד תהיה המרפסת חלק בלתי נפרד מהבית, מחיי המשפחה. לא נגדל בה עציצים ונרגיש כי זו חלקת האלוהים הפרטית שלנו. המרפסות החדשות חשופות לרוחות השמיים. הן נראות כפטרייה לבנה הצומחת באופן אופקי מתוך עץ ענק, ועליה יושב זחל שמן, עשן סגלגל נודף ממקטרתו, והוא מברך לשלום את שכניו.