מלכתחילה היה נדמה לי כאילו אם רק אמצא לי מקום, בית, תעסוקה קבועה ונטולת ריגושים, הכל יהיה בסדר. אני מחפשת דירה. דירה, ונרשמתי לתואר שני, ואני נשארת בעבודה. ככה שרק דירה חסרה לי. איפה הדירה? אני צריכה דירה. שתהיה חמודה, ושקטה, מקום משלי. לשים בו את הראש. בית אני צריכה. מיטה לישון בה, להפנות את הגב אל החדר ואת הראש לקיר ולישון. הדירה תהיה קטנה וישנה. לא אדבר הרבה, אלמד בשקט, אראה הרבה טלוויזיה בחדר ואלך לישון. בבוקר אקום ואקנה ירקות ואכין סלט ואלך לישון בערב שוב.
ככה אני אחיה לי שנה הבאה, רחוקה, מחכה למשהו שיקרה. יהיה שקט ועצוב. יהיה כמו שיהיה.
אז אני מחפשת, בבהילות, בדחיפות, בעצבנות, מצב הרוח משתפר ומתעצב לפי תנודות שוק הנדל"ן באותו יום. יש דירות? אין דירות? עונים שם? כמה הם רוצים? מיידי? לא מתאים לי. אולי יותר מאוחר?
ובינתיים יושבת הדירה שלנו היום ומחכה שאחזור אליה ואשקה בה את העציצים. מחכים לי הכלים במטבח והמקרר העזוב. האוכל נרקב, והעציצים נבולים, והמיטה מלאה אבק ומתחילה להתכסות לה בחול. כי אולי החלון פתוח, ונושבת רוח עם חול, והחול נכנס ומכסה את כל הבית, את הספה, את המחשב שלי, את נעלי הבית שלו, את הטלוויזיה ואת הדי.וי.די, העציצים שלי נאבקים כדי לנשום אבל הם לא יכולים, הכל מלא חול, הבית מת, נגמר ונעלם.
הכל נגמר.
כשאחזור מחר לדירה שלנו הכל יעמוד במקומו. שום חול לא כיסה את העציצים והם אפילו די ירוקים. חדר השינה נקי והחלונות סגורים. אפשר לישון, לאכול, ללמוד, לראות טלוויזיה ולחיות בה. אפשר לפתוח חלון ולהכניס קצת אויר נקי. אבל הכל מרגיש כמו תעתוע, לא אמיתי, לא באמת קורה. כי אין לה תוחלת, כי אולי לא היום, אבל מחר, מחרתיים, בעוד חודש, היא תמות. תישאר עזובה, ריקה, לא מבינה, מבולבלת ועצובה, מה קרה לה שרק אתמול היה לה הכל והיום – אין שום דבר.
סלט ירוק 
הו.
והשאלה האם באמת יש משהוא מחוצה לי שמשתנה כל הזמן, או אולי אני משתנה והכל נשאר קבוע ?
מה בכלל יש מחוצה לי ?
נורא יפה ו עצוב.
הדירה שלך היא את. את מוזגת לתוכה ומעצבת כל יום מחדש את המשמעות. כשתעזבי את הדירה שלך היא תהיה קצת ריקה ועצובה אבל אחרי רגע קט (שגודלו מצטמק עקב מצוקת הדירות בירושלים) יבוא מישהו חדש לתת אהבה ומשמעות לדירה. ואולי הוא לא יהיה מוצלח ואוהב כמוך, אבל מישהו כבר יטפל בה.
ואת תעברי לדירה חדשה, מוצלחת ומקבלת ופתוחה, דף חדש שתוכלי לצייר עליו את כל חלומותיך.