ולמה אני כותבת משהו שקשור ליום השואה כשבכלל לא התכוונתי?

כי כשזפזפתי בין תכנית מדכאת אחת למשנתה, בלי רצון אמיתי לעצור באחת ולראות אותה, בלי רצון להכניס את עצמי לכל הסיפור שוב, היה כתוב בתקציר של אחת התכניות שם שלשבריר שניה הזכיר לי את שמה של סבתי ז"ל. כלומר, זה לא היה שמה בכלל, הוא רק נדמה לי ככזה בקריאה מרפרפת, וגם אם זה היה שמה שכתוב שם, הרי שמה האמיתי היה בכלל רחל, והיא שינתה אותו כאשר עלתה לארץ כיוון שנאלצה להתחזות לאשה אחרת, ואחר כך שמרה את השם כי דמה לשם של אמה.
ומה בסך הכל היא רצתה מהחיים העלובים האלה אחרי שהכל נגמר? קצת שקט ושלווה לטעמי, להיות כאחד האדם. אבל מרוב הרדיפה נזקקה להרבה צבע בחייה, אולי כדי להזכיר לה שלמרות הכל היא עוד נושמת. וכך הילדה רחל לשעבר הקיפה את עצמה בדברים היפים שיש לחיים להציע, טיפחה גינה פורחת לתפארת, גידלה כלבים וחתולים, עבדה כאחות מיילדת, הקפידה לאכול אך ורק מאכלים טבעיים וויטמינים, שמרה על גזרתה והתלבשה לפי צו האופנה. התחתנה עם צבר משופם והביאה שני ילדים.
כדי לשמור על הבריאות, לימדה אותנו הנכדות, יש להקפיד להתעמל כל בוקר. היינו מתעמלות יחד מול שעת כושר, ואחר כך סבא היה מוציא אותנו מהסלון לחצי שעה כדי שסבתא תוכל לעשות מדיטציה בשקט. בסוד היא גילתה לי שיש מילה סודית, "מנטרה", שרק היא יודעת ובזמן שעושים מדיטציה אומרים אותה שוב ושוב, וככה מגיעים לשלווה גדולה. אחר כך הייתה פותחת בקלפים – יש לפרוש אותם בצורה מיוחדת על השטיח ולבחור כמה, והם יכולים לגלות לנו דברים מסתוריים על העתיד, אבל אסור להיבהל מהקלף שיש עליו את מלאך המוות, כי הוא דווקא מסמל את החיים. אחרי שהיינו מסיימות לסחוט תפוזי דם הייתה מאכילה אותנו כפית של מזון מלכות. כפית ביום זו סגולה לבריאות, ואם נפצעים יש לשים על הפצע חתיכת אלו-וורה מהחצר.
פעם, כשהייתי בת 13, היא התקשרה אלי ביום השואה. היא התחילה לספר לי כל מיני דברים שקרו לה. אני הקשבתי בהתחלה, אבל אחרי כמה דקות התחלתי לנדוד והפסקתי להקשיב, והסתובבתי בבית עם הטלפון ליד האוזן ואמרתי מדי פעם "כן", "כן". והיום אני לא זוכרת דבר ממה שהיא אמרה. אני לא זוכרת כלום.
סבתא שלי הייתה מאלה שמחקו את המספר שהיה להם על היד, לא שזה עזר במשהו כי עדיין ראו אותו, רק עם קו עליו. בכל זאת היא מחקה אותו. אבל השואה שלה דקרה עמוק יותר ממה שהייתה מוכנה להודות. כולם ידעו. ואני הילדה זוכרת רק דבש וצחוק, וריח של אדמה אחרי שמשקים אותה בצינור.