שלושה חודשים

1. לא יצאו שלושה חודשים מאז שהתחלתי לעבוד וכבר נמאס לי. תירוצים יש לי בשפע, תאמינו לי. אבל מעבר לכך, זו תופעה מסקרנת שחוזרת על עצמה כבר כמה שנים. אחרי שלושה חודשים נמאס לי.
2. אחרי שלושה חודשים אני מתחילה להרגיש מגניבה. מגניבה מדי. ברגע שאני מתאפסת על עצמי ומתחילה להבין את הפוליטיקה הקטנונית המסתתרת מאחורי כל מהלך וכל החלטה בעבודה, הדברים נראים פתאום יותר קטנים. האנשים נראים יותר נמוכים. הקפה דלוח. השטיחים מעופשים.
3. אני חולמת בלילה על טרק צ'יינג'ס. זה לא נעים לי.
4. מכירים את זה שעושים על מסמך טרק צ'יינג'ס, ואז למחרת עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, עד שהמסמך מתחיל להיראות כאילו מישהו הקיא עליו? זה מה זה כיף.
5. אז שוב מצאתי את עצמי באותו מצב שממש לא רציתי להגיע אליו, מצב של בחילה. מהבוס הנוראי, מחברי לעבודה, כה רופסים אך עם זאת לא מפסיקים להתלונן, מפקידים זרקנים ושבוזים, ממשרדי ממשלה נחותים תקציבית, מכנסים חסרי תוחלת, מטרק צ'יינג'ס, מישיבות, מסיכומי ישיבות, ממדפסות ומקפה נמס עלית.
6. אלוהים, כל כך שטחי לדבר על חיי המשרד האלה, כל כך צפוי. ואם זה כשלעצמו מדכא, אז תחשבו מה זה להבין שזה גם נכון. החיים כקלישאה גרועה.
7. בקרוב אתארח בחתונה מיוחדת. זה מרגש אותי מכל מיני סיבות, חלקן נעימות וחלקן לא. עוד אין לי מה ללבוש, וחשוב להתלבש יפה. מזמן לא הייתי באירוע. בפעם האחרונה שהתלבשתי לאירוע זה יצא מזעזע, משהו עם חצאית בשחור לבן שלא החמיאה לאף אחד וקוקו שעשיתי ברגע האחרון בלי מברשת. כמובן שתמונה מוגדלת מהאירוע תלויה אצל ההורים שלי בבית.
בכל מקרה זה היה מזמן והייתי רוצה לחשוב שפיתחתי מאז חוש אסתטי מעודן יותר.
8. ראיתי היום את הסרט "לפני שהשטן ידע". לא רע. יש משהו מגרה באופן חולני בלראות את פיליפ סימור הופמן מזיין את מריסה טומיי. שאגב, נראית מעולה. הוא, לא משהו. בכל זאת.