היה נדמה לי שהחתול צרח, אבל הוא היה רק שחור.
זה רק חתול חמוד, אמרתי לעצמי בעודי הולכת לעבר הכניסה.
אבל בסוף זה לא היה החתול שצרח, אלא האישה בקומה הראשונה. היא בכתה וצעקה בקול רם מאוד וחזרה על אותם הדברים שוב ושוב. לא הצלחתי להבין מה היא אומרת בכל הפעמים שנכנסתי לבניין ועברתי ליד החלון שלה.
כשהסתכלתי למטה ראיתי רק מרצפות אפורות עקומות שעשבים מבצבצים מביניהן. קלאסי, אמרתי לעצמי בלב, מרצפות כמו בבניין שגדלתי בו.
ביום שלפני שמעתי שיר ברדיו של האוטו. לשיר היה לחן מיוחד מאוד, "שיר תשרי" של חווה אלברשטיין. ידעתי ששמעתי את השיר כבר פעם אבל עכשיו משהו נתפס לי. לא הצלחתי להוציא אותו מהראש, הוא כל הזמן התנגן לי שוב ושוב בראש.
השמיים משתנים לעיני החקלאים, השכנים מתכוננים לימים הנוראים.
החתול השחור שעמד קודם בכניסה עמד עכשיו על המדרגות שמול המעלית. לא הבנתי איך הוא הצליח להגיע לשם, אני לא ראיתי אותו נכנס. הוא עמד בערך במדרגה החמישית והסתכל עלי בשקט.
האישה כנראה בכתה בגלל שזה היה ערב יום כיפור, חשבתי. אולי היא איבדה מישהו יקר במלחמה, או שהיא מאוד מצטערת על משהו שעשתה. בקרוב יהיה ערב.
כשהסתכלתי שמאלה ראיתי את ההרים. הם עמדו חשופים לרוח והסתכלו עלי. חשבתי שאני לא מכירה אותם בכלל. ראיתי שהם שרויים עדיין באור השמש הכתומה של אחר הצהריים, ואני בצל.
אנחנו לא נספיק לפני שיכנס הצום, אמרתי. השיר מתנגן לי בראש עוד פעם. מנדרינות מבשילות בפרדס במועדן, המורות משתעלות והולכות לישון מוקדם. נזכרתי בבית הספר הראשון שלי. המרצפות שם היו קטנות ובצבע אדום כהה.
די. ניסיתי לזמזם בכוח שיר אחר, עליז יותר, אבל זה חזר שוב ושוב. אני לא יכולה ככה, אמרתי לעצמי בלב. אם השיר הזה לא יעזוב אותי אני יכולה גם להשתגע.
ידעתי שהמדרונות התלולים של ירושלים צופנים סודות מוארים. כשהערב יורד נדלקות מנורות מנחמות בתוך חדרים קטנים ונחתך סלט. לפעמים כשהייתי פוסעת על סף המדרון ברוח הלילה הקרה יכולתי לראות את קרש החיתוך ליד החלון. ילדים והורים יושבים שלווים בעומק, וההרים ללא תשובה נוצצים במרחק.
עוד חמסין נשבר אתמול, גם החופש הגדול. עוד חמסין נשבר אתמול, גם החופש הגדול. עוד כמה דקות הכול ייגמר, הצום יתחיל. אם לא נזוז מפה עכשיו ניתקע כל החג על קצה גבול התודעה.

שיר.