תרבויות מקומיות ותרבויות גלובאליות.

אחת מהקריאות שלי לצורך עבודה סמינריונית הובילה אותי די בטעות למאמר מעניין מאוד של אחד וונדל ברי, העוסק באבדן התרבות המקומית בעידן המודרני.

ברי הוא איש אשכולות אמיתי, כלכלן, פילוסוף, סופר, וחוואי נלהב שכתב מספר ספרים בדיוניים ולא בדיוניים על התרבות החקלאית באמריקה וכמה שהיא נהדרת ואותנטית בעיניו. לא משנה שהמאמר ("פועלה של תרבות מקומית" בתרגום קלוקל) לא עזר לי בכלל לעבודה, הוא עדיין נותר מעניין אז בוא נדבר עליו קצת.

ברי כותב על ערכה של התרבות המקומית – צבר הזיכרונות המשותפים, הסיפורים, ההיכרויות האישיות בתוך קהילה קטנה. לטענתו, תהליכי היצירה וההשתנות של תרבויות מקומיות, הדומים לתהליכים שעובר הטבע לצורך התחדשות ושימור עצמי, חיוניים לאנושות, שכן הם אלה המאפשרים לנו להיות מאושרים ולממש את מטרת חיינו (ברי מאמין שמטרת החיים היא עונג, והוא מקדיש תשומת לב מיוחדת להנאה ממזון, אותה הוא מכנה "מעשה חקלאי").

לצערנו, או לצערו, המסורת של תרבויות מקומיות רבות בכל העולם הולכת ונעלמת, נכנעת לכוחות צנטריפוגליים הפועלים בחברה ומשליכים אותנו לכל עבר. היעלמותן של תרבויות אלה לטובת התרבות הגלובלית, שהיא תרבות כלכלית באופייה ולא חברתית, פוגעת קשות בכל היבט של הקיום האנושי – בעיקר פגיעה פסיכולוגית, תרבותית ואקולוגית.

אותי אישית במיוחד עניינה תשומת הלב שהוא מקדיש לתופעה החברתית-פסיכולוגית של אי המשכיות בתוך המשפחה. הרי פעם היה נהוג שהבן ממשיך את עיסוקו של אביו, וכך בנו אחריו, כך שנוצרת מעין שרשרת המקשרת בין האדם לבין המקום והעיסוק. ברי רואה זאת כתופעה חיובית וחיונית. רק מה, התרבות המודרנית הגלובלית הפכה את היוצרות: כיום הישארות במקום, גיאוגרפי ותרבותי, נחשבת לא נורמאלית, עדות לכישלון או סוג של נכות, וזאת הן בתרבות העירונית והן בתרבות הכפרית – הנורמה כיום היא לעזוב ולא לחזור. שימו לב לפסיכולוגיה כאן: טבעו של ילד מתבגר הוא למרוד בהוריו, לגנות את כל מעשיהם ולרצות להשתחרר מהכבלים המשפחתיים. אבל בסופו של דבר, עם תום התהליך והשגת עצמאות רגשית וכלכלית, לומד הילד לראות את הוריו כבני אדם, כחברים, לקבל את מגרעותיהם ולסלוח להם. כלומר – המבנה התרבותי והכלכלי שלנו לא מאפשר וגם לא מעודד את הילד להגיע לשלב של בגרות רגשית.

בכלכלה הנוכחית עצמאות היא משהו שהוא בהכרח חיצוני לקהילה ולמשפחה. בתכלס (חוץ מלשלם לכם על התואר) לבני המשפחה אין היום באמת צורך כלכלי זה בזה. בבית הספר מחנכים אותנו מגיל צעיר (על אחת כמה וכמה בישראל, למרות שברי כמובן מתמקד בארה"ב) שהירושה התרבותית שלנו שווה לתחת. אנחנו לא מחונכים להישאר בקהילה ולתרום לה, אלא לצאת החוצה ולעשות קריירה. אפשר לראות את זה בכמות החידושים שמוכנסים למערכת החינוך כל שני וחמישי. כל הזמן מנסים לרוץ הלאה, לתפוס את הדבר הבא, וכולי וכולי. תחשבו איך הייתה נראית המדינה שלנו אם היינו מחנכים ומכוונים את הילדים בלוד, למשל, שיש להם מחויבות ללוד, כעיר, כמקום ייחודי עם (סוג של) מורשת. שאין בושה להישאר בלוד, להפוך את לוד למקום טוב יותר. ואני לא מדברת על שינוי מלאכותי, אלא אם דבר כזה היה נחשב ערך אמיתי. איך הייתה נראית לוד?

ברי מאמין שההשלכות של ההיפוך הזה עדיין לא נחשפו במלואן. הוא טוען ראשית כל שיש לזה השפעה פסיכולוגית חריפה עלינו כדור שלם שלא הצליח להתבגר רגשית. שנית, הוא טוען שאנחנו משלמים מחיר חברתי וכלכלי. אבדן של קהילה מקומית פירושו אבדן של היכרות אישית ולכן אבדן של אמון. אם אין אמון, הכל הופך לבירוקראטי וקשה לעשות עסקים. בנוסף, אובד לנו ידע רב לגבי שימוש נכון במקום הגיאוגרפי בו אנו חיים. במאמר מוסגר: שימו לב בישראל להבדל בין הבניה הערבית לבניה הישראלית (שגם היא, בדרכה, ערבית) – הערבים בנו בתים חכמים, מקררים את עצמם וחוסכים באנרגיה. ואנחנו בונים בתים מכוערים. אבל נחזור לברי.

התרבויות המקומיות, בעיניו, כל אחת בדרכה, משלימות את חוברת "השימוש הנכון בכדור הארץ". ובגלל כל הסיבות האלה ראוי ורצוי לשמר אותן. הוא בהחלט מאמין שדבר כזה אפשרי והוא גם בטוח שזה באמת עומד לקרות, אבל השינוי לדעתו ינבע רק מתוך האנשים עצמם, שיעוררו תנועה תרבותית חדשה. אי אפשר לכפות את השינוי מבחוץ – תיאוריות מדעיות מנוכרות לא יצילו, לדעתו, את הסביבה שלנו, שכן הידע האמיתי על חיים בהרמוניה עם הטבע ינבעו, בסופו של דבר, מחכמת התרבות המקומית. ורק התקרבות מחודשת למקורותינו התרבותיים והכלכליים תוכל לעשות זאת.

אגב, אני אכניס פה ציטוט נחמד שלו, סתם כי אהבתי:

"Rats and roaches live by competition under the laws of supply and demand;

 it is the privilege of human beings to live under the laws of justice and mercy." 

אוקי. ועכשיו, בנימה ביקורתית: כשקוראים את המאמר פעם ראשונה הוא פורט על כל הנימים הנכונים: כולנו מוכי נוסטלגיה (לשדות התירס של מרכז ארה"ב), וכולנו רוצים להשלים עם אמא ואבא ולעבוד במוסך של דוד משה בלוד. מצד שני, יש המון דעה ורגש במאמר ולא יותר מדי נימוק. לא אכנס פה לכל מה שהפריע לי, אבל כן לנקודה המרכזית, בגלל שהיא מפריעה לי תמיד:

היעלמות של תרבויות מקומיות היא משהו שקרה וקורה כל הזמן בעולם. היא התחילה לפני מאות שנים עם הכיבושים הקולוניאליים ואולי אפילו לפני זה (אבל אז זה לא הפריע לאף אחד כי זה לא נגע בבית). הקדמה רעבה, והאוכל שלה זה אנחנו, התרבות שלנו והסיפורים שלנו. התיעוש אמנם הביא המון חרא, אבל הוא הביא גם אוכל, תרופות, מחשבים, טלוויזיה, אנימציה, טלפון, מטוסים וחופשות באנטליה. רוצה אדון ברי תרבות מקומית – נראה אותו חוטף מחר איזה התקף פסיכוטי ואין תרופה שתוציא אותו מזה. נראה אותו עושה כביסה בפיילה. הוא יקלל את היום. אין חזרה אחורה. אנחנו רוצים עוד. זה לא אומר שמה שאנחנו רוצים הוא רע.

יש בעיה ברעיון השימור באופן כללי, ושימור תרבויות בפרט, בגלל שיש לו ניחוח של קיפאון ומוות. לכן צודק אולי ברי כשהוא אומר שהתנועה חייבת לבוא מהאנשים עצמם. אם קבוצה של אנשים יחליטו להילחם נגד הזרם ולהישאר במקום, לי אישית אין בעיה עם זה (אגב, ברי מעריץ גדול של כת האמיש באמריקה). אבל למה יש לי הרגשה שזה לא יקרה באוקראינה, לא במצרים ולא באוזבקיסטן? הפריבילגיה של השימור ניתנת לאלו שיודעים מה ערכו, ואלו שיודעים מה ערכו קראו על זה אצל ברי, שפרסם בכתב עת, שמודפס על נייר כרום בבית דפוס בניו ג'רזי, באזור תעשייה מלא פייח.

אבל עדיין נכון שאנחנו רוצים, אנחנו צמאים למקומיות? אנחנו מתגעגעים למשהו, האינטואיציה שלנו אומרת שמה שקורה היום זה לא טוב? מאיפה זה מגיע, רק מהרגש? כי ההיגיון, כמו שהראתי כאן, מוביל אותנו למסקנה שאין שום דבר באמת רע בהיעלמות של תרבויות. אז מה אנחנו רוצים בעצם? כל זאת ועוד מתישהו. אולי.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עלים ירוקים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על תרבויות מקומיות ותרבויות גלובאליות.

  1. אם לא היית מכניסה את הביקורת שלך בסוף, הייתי נותן לך מכות.

  2. אדר הגיב:

    למה אתה לא נשאר בפתח תקווה?????!!!!

  3. או… זה מעניין.
    אני מחכה בקוצר רוח ל"מתישהו"

  4. למה שאני אשאר בפתח תקווה? מה לי ולפתח תקווה?

  5. אדר הגיב:

    עכשיו ברצינות, אם חושבים על זה בלי כל מיני הנחות מוקדמות לגבי פתח תקווה, כמה שההורים מעצבנים אותנו, וכמה שזה "עלוב", כלומר תוציא מהמשוואה את כל המשתנים התרבותיים-פסיכולוגים – האם אתה לא יכול לדמיין מצב הפוך? מצב שבו כן היה לך ולפתח תקווה משו?
    לא חייבים להישאר במסגרת של "פתח תקווה". בוא נחשוב על משהו שפחות נוגע לנו אישית: נולד ילד בטבריה. מה הילד רוצה, מה רוצים עבורו ההורים? שיצא מטבריה. רק שיצא מטבריה, כי בטבריה אין לו עתיד. המשכיות של מצב כזה, המשמעות שלה היא שאין לטבריה תקומה (שזה בערך המצב היום). עיר שהיתה יכולה להיות עיירת נופש מדהימה ומשגשגת הפכה לעיר של עניים עם עירייה מושחתת, חופים מוזנחים, כמעט לאף אחד לא אכפת ממנה, מהסביבה הטבעית שלה, משום דבר. אגב, תחשוב בדוגמה הזו גם על צפת. זה מקרי שתהליך השקיעה של צפת וטבריה מתאים בדיוק לתהליך הגלובליזציה-ליברליזציה של ישראל? לא נראה לי.
    הנקודה היא שתהליכים גלובלים הופכים כל דבר מקומי ללא שווה. נתקענו במעגל של נוסטלגיה מלווה בסלידה עמוקה מהעבר, שאין יציאה ממנו.
    פעם, למשל, היה ערך אמיתי ל"טיול" ולהכרת ארץ ישראל. זה היה ממש חובה להכיר את הארץ אם רצית להיות "צבר" או משהו כזה. מה היתה התוצאה? החברה להגנת הטבע היא הארגון הירוק הראשון בארץ, והוא הוקם בשנים בהם בעולם לא היתה כמעט בכלל מודעות לסוגיות ירוקות. אצלנו זה יצא מהמקומיות ולא מהגלובליות. תחשבו על המשרד לאיכות הסביבה מול החברה להגנת הטבע. זה קם בשנות התשעים כדי לרצות את התנועה הגלובלית הירוקה המתעוררת, והשני קם מתוך אידיאולוגיה מקומית אמיתית. לראשון יש בעיני יותר תוקף.

  6. מרגוליס הגיב:

    מי שמצלצל לי כמאד קשור לכאן הוא דניאל קווין. הוא קורא ליצירת תרבות שבטית שאינה חזרה אחורה וויתור על הקידמה אלא שינוי של המבנה החברתי מתוך המקום של הקידמה. הרעיון שלו הוא סוג של שבט כלכלי, ולא שבט שמתבסס על קרבת דם. אני לא בטוח שהבנתי לגמרי מה באמת הוא מציע לעשות. אבל לראיית העולם שלו יש בהחלט כח משכנע.

  7. אדר הגיב:

    מעניין מאוד. שמתי לב ככה ברפרוף שהוא מתנגד לעזרה לגוועים מרעב, שכן זה עלול להגדיל את אוכלוסיית העולם ולפגוע בסביבה.

  8. מרגוליס הגיב:

    אני זוכר איזו אמירה כזו איפשהו באמת. אני חושב שהיא קצת יותר מנומקת, אבל ככותרת זה בהחלט לא נשמע טוב :-).

  9. shin הגיב:

    אדר, נראה לי שאת מזדהה עם געגוע לאמיתי או לאותנטי שהיה פעם, בקהילה קטנה שכולם הכירו את כולם (משהו שמופיע עכשיו בפרסומות של שופרסל שלי – רשת שממתגת את עצמה כ… צרכניה קטנה בשכונה ולא תאגיד ענק חסר פנים וייחודיות). הקריאה לשימור תרבויות מקומיות הוא גם תגובת נגד לתהליך הגלובליזציה (לא?) שמוחק את הייחודי ומזריק לנו קוקטייל של … קניונים שבכולם יש סניף של סטימצקי, פוקס, ארומה וכן הלאה.
    הדוגמאות של לוד או פתח תקווה או טבריה מעניינות מאוד, אבל מדובר במשהו מעבר לאחריות של הקהילה. התשתיות הן באחריות גבוהה יותר. ובמקומות שאין תשתיות חינוך, בריאות ותעסוקה, לאנשים צעירים תהיה פחות מוטיבציה להישאר במקום כזה. מי שיוכל, יעוף לעיר הגדולה כמה שיותר מהר.

  10. אדר הגיב:

    העניין של התשתיות הוא מאוד נכון, אבל זו בדיוק סוג המחשבה שבארי הזה מנסה להימנע ממנה. כלומר, הוא טוען שניתן לקיים איכות חיים במקום מסויים גם בלי עזרתה הבלעדית של איזו סמכות עליונה כמו המדינה. שמקום שמסתמך רק על הסמכות הראשית מאבד למעשה מהמהות שלו. הפתרון שלו הוא שילוב בין הדברים, באופן כזה שהמדינה תכיר בכך שיש ערך לתרבות המקומית ותחפש קודם כל את הפתרון המקומי שנובע מהידע המקומי, במקום לנסות להדביק לכל דבר את אותו פתרון "גלובלי".

  11. shin הגיב:

    בארי כותב לציבור אמריקאי (או אירופאי) שנמצא בפאזה אחרת מאתנו. מקומות שהספיקו להעמיד תשתית אזרחית מהסוגים שדיברנו עליהם. זה לא שבארץ אין התחברות ברמה קהילתית או שכונתית. יש. אבל זה בדרך כלל סצנה זמנית.

    מבחינתנו (כמדינה) מדובר בסוג של מותרות, כי הבסיס רעוע והשלטון המקומי או הכלל מדינתי כבר מזמן לא מתפקד כמו שצריך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s