פרק ב', ובו החבורה מגלה את מגילת הכשפים של החשמן

לפני חודש ומשהו פגשתי איזה מכר באוניברסיטה, והחלפנו כמה משפטים מנומסים, נו אז מה אתה עושה, איפה את גרה, כל זה. אחר כך הלכתי הביתה.
לפני יומיים חבר טוב שלי פגש את אותו מכר במסיבה, ומסתבר שהמכר שאל אותו עלי – מה שלומי, איפה אני עובדת, ואז הוסיף: "אתה יודע, פגשתי אותה לפני כמה זמן, היא לא נראית טוב. היא נראתה ממש שפופה, כאילו רע לה".
עכשיו, לא הייתי מייחסת לזה חשיבות גדולה מדי, אם זאת לא היתה הפעם השלישית שזה קורה לי.
בפעם הראשונה אמרה לי חברה שפגשה אותי לצהריים בעיר: "מה קרה, את נראית לא טוב", ובפעם השניה אמרה לי אשה שאני מאוד מעריכה את דעתה: "אדר, את נראית לא טוב, עייפה, מה קורה?" – ושתיהן הסתכלו עלי בדאגה אמיתית.
וגם לזה לא הייתי מייחסת חשיבות גדולה מדי, אם בשלושת המקרים לעיל דווקא הרגשתי סופר מעולה עם עצמי ועם העולם בדיוק כשהם ראו בי משהו אחר לגמרי.
אפשר לתת לזה שני הסברים:
א. כשאני מרגישה טוב עם עצמי אני מזניחה את עצמי חיצונית.
ב. כשאני מרגישה טוב עם עצמי אני לא מרגישה צורך להיות נחמדה-מזויפת לאנשים אלא פשוט להתנהג כמו עצמי (=למלמל בקול צרוד ולחייך חיוך עצל). מה שאומר שאולי אנשים אוהבים זיוף.
האמת היא שלא ממש אכפת לי. בפעם הראשונה מזה מלאן שנים החיים שלי קצת מאופסים, ואם זה אומר שהבחוץ התבלגן על חשבון הבפנים, לא נורא.